<h1>פירוש הריב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוף ד"ה שתי שורות. להביא יין (המשך) ומניח פיתו שם, מרתף כמו אוצר.
<h2>דף ב:</h2>
יקו לאור ואין, כלומר יצפה הנשף לאור יום אלמא דאור יום הוא.
<h2>דף ג:</h2>
כדבר אחר, חזיר.
<h2>דף ה:</h2>
סוף ד"ה ועדיין — הכא והכא, ומוקים התירא דגבולין דשל אחרי' ושל גבוה בדלא קביל עליה אחריות ואיסורא דבתי' דלא ליקבל פיקדונות בדקביל עליו אחריות ואתאי ג"ש למישרא חמץ דלא קביל עליה אחריות בבתים ולמיסר דקביל עליה אחריות בגבולין.
<h2>דף ו.</h2>
ד"ה קודם שלשים יום. ולקמן מפרש אלו ל' יום כנגד ששואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום שאנו למדין ממשה שהיה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני ומאז חל וכו'.
<h2>דף ז.</h2>
אחרי ד"ה אם רוב חולין. אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן דלא ידע, אי זו מהן נשתמש בסוף דנזיל בתר בתרא הילכך אזלינן בתר רובא.
<h2>דף ז:</h2>
סוף ד"ה דאכתי גברא לא חזי. פי' אחר דאכתי גברא לא חזי, אינו ראוי לברכה הגר עד שיטבול דעדיין גוי הוא לא חזי אינו ראוי.
סוף ד"ה זכר לדבר. מדברי קבלה נינהו ולא ילפינן חמץ מיניה להקל.
<h2>דף ח.</h2>
אחרי ד"ה קשיא חורין אחורין. מתחיל. קשיא מטה אמטה, דקתני הכא מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה אין צריכין בדיקה ומשמע מדיוקיא הא אין (ו)אבנים סדורין תחתיה צריכה בדיקה והתניא לעיל מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת אין צריך בדיקה.
<h2>דף יא.</h2>
סוף ד"ה ושל בית העמקים. אינה מן המובחר וכת' [דברים י"ב] כל מיבחר נידריכם. אבל לא גודשין, אין עושין גדיש כוליה האי לא אקילו ביה רבנן.
<h2>דף כו.</h2>
אחרי ד"ה העומדים בפנים. דלא אפשר, מלעמוד שם להקריב קרבניהם ולסמוך ואסיר להיות מתכונים לריח ומראה.
בא"ד תרומת הדשן. והיא נבלעת במקומה על ידי נס כדמפרש ביומא [כ"א ע"א] וכו'.
<h2>דף כו:</h2>
ד"ה הא לא דמיא, תירוצא היא, כלומ' אין לדמות רישה לסיפה.
<h2>דף לד.</h2>
סוף ד"ה בהיסח הדעת. וכן מצינו נמי גבי פרה אדומה [יומא מ"ב ע"א] ושחט [אותה לפניו ושרף] את הפרה לעיניו מלמד שהזהירו שלא יסיח דעתו ממנה.
<h2>דף לז.</h2>
סוף ד"ה עושין סריקין. ל"א לשון רקיקין דקין דמתרגמינין אספוגין, ול"א שמעתי.
שם, ד"ה והמדומע, תרומה שנפלה בפחות ממאה חולין, אבל נפלה לתוך מאה חולין הכל חולין וחייבין בחלה, וטעמ' דמדומע משום דתרימו וכו'.
שם, ד"ה חלוט. כתיקון לחם של כל אדם דמתוך עושרן חולטין אותן במחבת.
<h2>דף לח:</h2>
סוף ד"ה וטעמא מאי. אלא לשם זבח ואליבא דמאן דיליף לה מושמרתם את המצות קבעי לה.
<h2>דף לט.</h2>
סוף ד"ה הירדופנין. ואני שמעתי סם המות דבהמה היא.
שם, סוף ד"ה סופו קשה. מתקשה כעץ, בנימוקי ר' וכן שמעתי והשיני ישר בעיני, ל"א בתחילה מתוקה בפה וכשהוא לועסה יפה היא מרה.
שם, מה מצה מינין הרבה, לאו אחשבון קפיד דאם כן מרור נמי לאו ליהוי, אלא מינין כי מצה, כלומ' כל דבר הבא לידי חימוץ הותר לעשות ממנו מצה וכן בכל ירק מר הוא יוצא.
שם, ד"ה חזרת גלין, כך שמה ושם לווי היא, ואינה חזרת גינה.
<h2>דף לט:</h2>
ארבע רוחות ואחד באמצע, שכל זרע וזרע יונק מכל צד טפח ומחצה והשתא הוי בין זרע שבאמצע לזרע שברוחות ג' טפחים מכל צד וזה יונק טפח ומחצה וזה טפח ומחצה והזרעים שברוחות ירחיק נמי כל מין מחבירו טפח ומחצה כדמפרש התם.
שם, סוף ד"ה זרעים סלקא דעתך. והא כולהו תנאי ירקות קרי להו ותני בר קפרא ותנא דבי שמואל לעיל בשמעתין.
שם, באמצע ד"ה כעין דאורייתא. לש' אח' מצה בזמן הזה דאורית' ומרור דרבנן כדאמרינן בפר' בתרא [קט"ו ע"א] והתם פלוגתא כך קיבל רבי, ולא נהירא דאטו בזמן הזה וכו'.
<h2>דף מ.</h2>
אין הלכה כר' יוסי, אע"ג דבעלמ' הלכה כר' יוסי דר' יוסי נמקו עמו.
שם, בפת נקייה, אע"ג דכתי' [דברים ט"ז] לחם עוני.
שם, סוף ד"ה של כפרים. לנקייה בלא לתיתה וקשיא לרבא.
שם, הפיכו לשם מצה, והזהרו בהן בשמירתן כדי שיהו ראויין למצה.
<h2>דף מ:</h2>
לזבוני לנכרים, ואין חוששין שמא יחזור הגוי וימכרם לישר' לצורך פסח.
שם, סוף ד"ה חרוסת. ומקהה טעמה ועשוי לטבל בו בשר כל השנה.
שם, הלכה כדברי חכמים, אע"ג דאמ' שמואל בעלמ' [עירובין מ"ז ע"א] הלכה כר' מאיר בגזירותיו בהא לית הילכ' כוותיה.
<h2>דף מא.</h2>
סוף ד"ה יכול יהא מותר. והוי ליה לאו שבכללות וקסבר אין לוקין עליו, ונהי דלא לקי איסור מיהו איכא שם, פסח נמי לאו תולדות אש היא, והכא נמי אימ' האוכלו פטור ולא תדרוש ובשל מבושל מכל מקום.
<h2>דף מב.</h2>
באד"ה שלנו. לפיכך כל העולם כולו צונן ומעיינות חמים וניסן לענין הילוך החמה מימות הגשמים הוא, לפיכך ממלאין אותן בלילה או מבעוד יום ומלינן עד הבקר כדי שיצטננו ואין חילוק בין נהרות למעיינות דאף מי נהרות צריכות לינה דמתוך חריפות הנהר ודברונא דמיא הן חמין וכשממלאין אותן בבית מצטננין יותר ולינה כל הלילה עד הבקר בעינן ואם בא ללוש בהן מצות קודם שיעלה עמוד השחר אין רוח חכמ' נוחה הימנו.
שם, סוף ד"ה הגרופים מן המולייר. חמין או פושרין מפני שנחושתה מחממתה. שם, ד"ה גרופים. לשון שירים מים שמתמצים בשוליו והן עומדות בחמימותן עד זמן מרובה.
שם, כותח הבבלי, לא היו רגילין לעשותן אלא בבבל כדמוכח בגמ' בההוא בר מערב'. שם, וחומץ האדומי, של אדום ובגמ' מפר'.
שם, משום מילחא, רוב מלח רגילין לתת בו ואי אפשר שלא יהא בו מלח סדומית וכו'.
<h2>דף מב:</h2>
סוף ד"ה דרמו ביה מי שערי. ועושין אותו במדי, אבל בשאר מקומות עושין מתמרים.
שם, בתחילה היו מביאין וכו', מרא דשמעתא לאו רב נחמן בר יצחק הוא אלא אמורא אחרינא מדק' יליף טעמיה מן ולאום מלאום יאמץ לקמן.
שם, תמד, נותנין מים בחרצנים והוא מחמיץ ומרתיח כיין התוסס ולפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ לא היה סתם חומץ שלהם אלא מן התמד.
שם, סוף ד"ה ואי בעית אימא. של שמרים מעורב בו, ויש לומ' מן המים נשאר בשמרים, דאי אפשר למצותן כל כך.
שם, דצבעי בהו, פרכא בלע', ובבבל נקראין אותן מים זומן בלשונם.
שם, ושואבת את הזוהמא, ואותן שרגילין לבשל בשר עושין כן, דקרו להו טבחים, הן נחתומים מבשלי בשר.
שם סוף ד"ה והא תני רבי חייא. אבל זומן אינו אלא לצבעין וקולן לסופרים ועמילן לנחתומין אילו מיני אומניות.
<h2>דף מג.</h2>
באד"ה שיאור. ושיאור דר' יהודה ישרף לר' יהודה, ואין צריך לומר דר' יהודה לר' מאיר נמי ישרף דשיאור דר' יהודה חשיב ליה סידוק ובכרת כדלקמן, וסיפא דקתני... סופג את הארבעים, אבל לר' יהודה אפילו שיאור דידיה האוכלו פטור כדקאמ' במתני' אלמא שמעינן ליה לר' מאיר וכו'.
<h2>דף מח.</h2>
סוף ד"ה אבל הכא. עד הערב ותשרפנה. ועל כורחיך לשון [ששמע] מורי עיקר דאם כן טובת הנאה אינה ממון לר' אליעזר אמאי עבר עלה בל יראה.
<h2>דף נד:</h2>
סוף ד"ה לקביעה דירחא. מה שאין כן בתשעה באב שאין עושין אלא יום אחד בלבד. שם, מאי לאו לבין השמשות ולאכילה, דגבי תענית ציבור אמרו אוכלין ושותין מבעוד יום, והאי מבעוד יום למעוטי בין השמשות שלו אתי דאסור באכילה הא בין השמשות דתשעה באב מותר. שם, תני(י)נא, דמותר במקום שנהגו. שם, אצבעו במים, להתקרר.
<h2>דף נה.</h2>
וחכמים אומרים. חכמ' נטרי ליה לתנא קמא עד דאיסתלק ליה מכל הני מקום שנהגו, והדר פליגי ארישה דקאמ' תנא קמא דבכל המקומות כולן אם נהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין אותן, ואתו רבנן למימ' דלאו במנהגא תליא מילת', אלא באיסור והיתר, שביהודה מתירין לעשות מלאכה בערבי פסחים ובגליל אוסרין. והלילה. אור ארבעה עשר מחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכולה חכמ' קאמרי לה.
מעיקרא תנא מנהגא. דעתיה דמקשה דחכמים דמתני' היינו תנ' קמא, דמפר' באיזה מקום נוהגין ובאיזה מקום אין נוהגין, כגון ביהודה נוהגין ובגליל אין נוהגין, ואהכי פריך מעיקרא תלה דבריו במנהג ולבסוף תלה מילת' גבי איסור והתר, מדקאמרי הלילה בית שמאי אוסרין מכלל דביום דברי הכל אסור חוץ מבני יהודה, ומתרץ ר' יוחנן דחכמי' לאו היינו תנא קמא, דתנא קמא הינו ר' מאיר דתלי מילתיה במנהגא לקמן בבריית', וחכמ' היינו ר' יהודה דתלי מילתיה באיסור והיתיר לקמן. מה ראייה יהודה וגליל לכאן. אף כל מקומות שנהגו היתר היתר, איסור איסור. מכלל דר' יהודה איסורא קאמ'. דבני גליל אוסרין ובני יהודה מתירין, דאי מנהגא קאמ' מאי פלוגתי' דר' מאיר, הא ר' יהודה נמי הכי הוה אמ', בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן, וביהודה היו נוהגין בו היתר.
וסבר ר' יהודה מותר. דקאמ' בני יהודה מתירין. המנכש. מבין תבואת דגן. בשלשה עשר. בניסן ומפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט. ונעקרה בידו. שיבולת עצמה נעקרה שורשה מן הארץ, ובא לחזור ולשותלה. שותלה במקום הטיט. במקום ליחלוח שתמהר ליקלט קודם העומר, שהעומר מתיר את הנשרשין כבר, אבל הנשרשין לאחר העומר אסורין משום חדש עד שיבא עומר הבא. הגריד. יבש שאינו ממהר לקלוט. מנכש. בשלשה עשר קתני מנכש בארבעה עשר לא קתני, ומאי טעמ' נקט שלשה עשר ולא נקט ארבעה עשר, אי משום דלא מיקלטא לפני עומר הקרב בששה עשר. מכדי שמעי' ליה לר' יהודה כו'. בפר' קמא דראש השנה [י' ע"ב], ואי ארביסר מותר בעשיית מלאכה לנקוט נמי ארביסר, ואיכ' נמי כדי השרשה עד העומר, כגון מקצת ארבסר וחמסר כוליה ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו. ובגליל שנו. ובהן נשנית משנה זו. והאיכ' לילה. ומצי למיתני המנכש בלילי ארבעה עשר. כבית שמאי. דמתני' דתנן הלילה בית שמאי אוסרין. ה"ג רבינא אמ' לעולם ביהודה. ודקשיא לך ליתני מנכש בארביסר, בהשרשה חד מקצת אמרי' תרי מקצת לא אמרי', לענין השרשה חד מקצת היום ככולו אמרי' שאם היה מנכש בין השמשות של כניסת י"ד הוה אמרי' דקלטה בי"ד שלם ובט"ו שלם ומקצת ששה עשר, אבל תרי מקצת, כגון מנכש בי"ד דהשת' מבעי לן למימ' תרי מקצת לא אמרי'.
ר' מאיר אומ'. מילתא באפי נפשה ולא פליגי. גומרה בארבעה עשר. אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, ובמלאכה שהיא לצורך המועד מיירי והכי מוכח בגמ'. שלש אומניות הן. שעושין בהן מלאכה בכל מקום אף לכתחילה בי"ד, ואע"פ שאינן לצורך המועד וטעמ' בגמ'. רצענין. אושכפין.
לצורך המועד תנן. הא דר' מאיר. או דילמ' שלא לצורך המועד. נמי מגמר גמרי'. ומאי אפילו כו'. ומיהו הך בריית' לאו במידי דלצורך המועד מיירי, והכי נמי הוה מצי לתרוצי לא הוא הדין דאפילו שלא לצורך המועד מגמר גמרי' והא קמ"ל דאפילו לצורך מגמר אין אתחולי לא, אלא ניח' ליה לתרוצי ולמעקר כולה בריית' מצורך המועד, ומוקים האי אפילו ברבותא אחריתי. [ע"ב] לא, אפילו גמר מלאכה דהא בגמר קמיירי. ש"מ לצורך המועד. גומר ואע"פ שלא נהגו ושלא לצורך אפילו מגמר אסיר במקום שלא נהגו.
<h2>דף נה:</h2>
החייטין. משום הכי שרו בי"ד בכל מקום שכן מצינו בהם קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד. שכן הדיוט תופר כדרכו. משנה היא במועד קטן [ח' ע"ב], הילכך בארביסר דקיל מחולו של מועד אפילו אומן נמי שרי. שכן הבא ממדינת הים כו'. במועד קטן [י"ג ע"ב], וכיון דאשכחן בהו קצת התר בחולו של מועד, הילכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמ'. שכן עולי רגלים כו'. אבל שאר כל אדם אסורין לתקן מנעליהם בחולו של מועד, אבל אם נקרעו בחולו של מועד עצמו שלא היו לו לתקנם קודם המועד מותר, והאי מילת' דעולי רגלים לא איתפרש היכ' מיתניא, דפשיט' ליה כולי האי. תחילת מלאכה. רצענין שעושין מנעלים חדשים. מסוף מלאכה. תיקון המנעלים. ר' יוסי בר יהודה סבר למדין. בתוספתא דפסחים [פ"ג הי"ד] תניא לה בהדיא כולה הא מילת' דחייטין ודספרין ודכובסין ודר' יוסי בר יהודה כדאיתא הכא, וה"ג תנו רבנן החייטין שכן כו'.
הכי כתו' בסדר המשנה מושיבין שובכין ותרנגולת. כלומ' שובכין ליונים, ותרנגולות היו מושיבין, והכי מסתבר דשובכין לא שייך אלא ביונים. מושיבין שובכין. כשנותנין ביצים תחת (התרנגולת) [היונים] להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין. ותרנגולת. המתחממת ביצים. שברחה. מעליהן מחזירין אותה, ובגמרא פריך השת' אותיבי מותבינן אהדורי מיבעיא. גורפין. ומשליכין לחוץ אשפה שתחת בהמתו. ובמועד. שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין. וכל הני חומרי לאו בשאר ערבי ימים טובים נינהו, אלא בארבסר לחודיה, כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חימצו ותיקון מצה לצורך הלילה.
סיפא. דקתני מחזירין בחולו של מועד קאמ', והכי קאמ' מושיבין שובכין בארבעה עשר, ותרנגולת שברחה אף במועד מחזירין אותה משום הפסד בצים, משום דדבר האבד מותר, אבל להושיב שובכין לכתחילה במועד אסור. לא שנו. דאף במועד מחזירין. אלא תוך שלשה שעדיין לא עברו שלשה ימים שעמדה מעליהן. דאכתי לא פרח צימרה. שלא עבר חמימותה ממנה ותהא נוחה להחזיר, צימרה כמו [לעיל כ"ה ע"ב] אשתנה צמירתה. ולאחר שלשה לישיבתה. כשעמדה מעליהן כבר ישבה עליהן ג' ימים, וכבר נשתנו הבצים, ואם לא תחזור הרי הן אבודין, שהרי אינן ראויין לאכילה. אבל לאחר שלשה למרדה. שהיא קשה וטורח גדול להחזירה אע"ג דהוי לאחר שלשה לישיבתה דפסדן ביעי אסור, או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה לישיבתה עמדה מעליהן דאכתי לא פסדי ביעי, שהרי ראויין לאכילה לא מהדרי'. אפילו תוך שלשה לישיבתה. הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם, אלא למי שדעתו יפה ואינו אסתניס מהדרי'. להפסד מועט. שמכרן בזול למי שדעתו יפה. לצדדין. ולא לפנותו לאשפה חוץ לחצר. אם נעשית חצר כרפת. שנתקלקלה כולה ואין מקום לסלק לצדדין, מוציאין אותו לאשפה.
בדיק לן. מנסה אותנו. לחצר אחרת. אצל האומן, אבל לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן מפני הטורח. במאמינו. לאומן שלא ימכרם ולא יכפרם לו אין מביאין. ל"א מאמינו שלא יתבע שכרו פעם אחרת, והוא צריך (לשוכרו) [לשכרו] עכשיו אין מביאין. והתניא. בניחותא, דשאני לן בין מאמינו לשאינו מאמינו. כגון כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג. שצריכין למועד, זגג עושה כלי זכוכית. אבל לא צמר. שאינו צורך המועד. ואם אינו מאמינו. אלמא שני לן בין מאמינו לשאין מאמינו. תרצת מביאין. דמתניתין ואין מביאין דמועד קטן, ומתני' דהכא בשאין מאמינו, אלא מוליכין קשיא דקתני מתני' דהכא מוליכין ובההיא קתני אין מביאין וכל שכן דאין מוליכין, וגבי הולכה מאי מאמינו ושאין מאמינו איכ'. מתני'. בארביסר, (והוא) [וההיא] בחולו של מועד.
עשו אנשי יריחו. היו נוהגין ישר' הדרין ביריחו, יריחו נקראת על שם אפרסמון שריחו ערב, ושם הוא מצוי שנמצא בספר יוסיפון. מרכיבין דקלים כל היום. של ארביסר אצטיר בלע', ואותו זמן יפה להרכיב שהליחלוח עולה באילנות. וכורכין את שמע. מפר' בגמ'. וקוצרין. לא גרסינן, דבקצירה כולי עלמ' לא פליגי דברצון חכמים היא כדמסיק בגמר', וטעמ' משום דהתיר גמור הוא מדאוריית', דקיימ' לן במנחות [ע"א ע"א] ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשירה למנחות, ורבנן לא גזור בה מידי, משום דפסדה לה תבואה בעמק ולא אחמור עלה וקוצר, והכי מוכח בגמר' דאליבא דר' יהודה היא דתני מיחו ולא מיחו. וגודשין לפני העומר. ולא מיחו בידם, מיהו שלא ברצון חכמי' היא, דכיון דלא פסדה גזור רבנן שימתינו, דמתוך שהוא מתעסק בה אתו למיכל מינה. מתירין גמזיות. גידולין שגדלו בחרובין ושקמין שהקדישו אבותיהן היו הן מתירין ליהנות מן הגידולין. דרך חרוב ושקמה לקוצצן לשבע שנים והן חוזרין וגדלין ומתוספין, וקודם קציצתן קרי להו בתולת השקמה ומשנקצצו קרי לה סדן השקמה, והקדישום מתחילה כשהן מקוצצין והן חוזרין וגדלין לאחר מכן גמזיותיו.
<h2>דף נו.</h2>
אוכלין מתחת הנושרין. תחת הדקל המשיר פירותיו היו אוכלין מן הנושרין. ומיחו בידם. שמא יעלה ויתלוש וטעמ' דכולהו מפ' בגמ'. ונותנין פאה לירק. והוא פטור מפאה כדמפ' בגמ'. ומיהו בידם. משום דקא מפקי ליה ממעשר שהיו עניים אוכלים אותה הפיאה בטיבלה, דסבורים שהוא פיאה גמורה ולקט שכחה ופיאה פטורין מן המעשר, משום דהפקר נינהו, והיא לא היתה פיאה, נמצאו מאכילין לעניים טבל ירק דרבנן.
גירר עצמות אביו. משום כפרה, ולא קברו בכבוד בדרגש ומיטה נאה, ומפני קדוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים, ואע"ג דכת' [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאר הני מילי בעושה מעשה עמך, וגמרא הוא ולא קרא. כיתת נחש הנחשת. כדכת' בדברי הימים [ב' י"ח] מפני שהיו העם טועין אחריו. גבי מלך לא שייך למיתני מיחו אלא לא הודו לו. גנז ספר רפואות. כדכת' [ישעיה ל"ח] והטוב בעיניך עשיתי, ואמרי' בברכות [י' ע"ב] שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאין מיד. סתם מי גיחון. בדברי הימים [ב' ל"ב], והוא חזקיהו סתם מוצא מי גיחון העליון שלא יבא מלך אשור וימצאו מים לשתות. ולא הודו לו. לפי שהיה לו לבטוח בהקב"ה ולהאמין את דבריו שאמר [מ"ב י"ט] וגנותי על העיר הזאת להושיעה וגו'. קיצץ דלתות ההיכל. כדכתי' במלכים [ב' י"ט], בעת ההיא קצץ חזקיהו את דלתות היכל יי' ואת האומנות ויתנם למלך אשור.
עיבר ניסן בניסן. כלומ', אחר שנכנס עשה אותו ניסן עיבור לשנה וקראו אדר השיני ולאייר קרא ניסן, והאי עיבר ניסן לא משמע שהניסן עצמו עשה מעובר משלשים יום כמו [ר"ה י"ט ע"ב] עברוה לאלול, אלא הכי משמע מניסן עשאה עיבור לשנה כמו [סנהדרין י"ב ע"ב] אין מעברין את השנה אלא אדר, דהיינו נמי כי האי לישנ', וכל כך למה שהרי בשנה הראשונה למלכותו שלח בכל גבול ישר' שיעשו תשובה ויבאו לעשות פסח, והרי הכהנים טמאים היו שעד ימיו לא נשמרו ישראל מטומאה שהחזיקו בה בימי אביו אחז הרשע, ועיבר את השנה כדי שיהא להם פנאי לכהנים זורקי דם הפסח להיטהר ולשהות לרחוקים להגיע לירוש' כדכת' [דה"ב ל'] ויועץ המלך וכל שריו בירוש' לעשות הפסח בחדש השיני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא נטהרו למדי והעם לא נאספו לירושלים, ומתוך שהפסח היה בטל באותן הימים היה נוח לו לקדש הכהנים לכך ולאסוף כל ישר' לשמחה, ואחר כך בקש רחמים על שהיה מדחהו לפסח ממקומו שלא לצורך, דמשום טומאת כהנים אינו נדחה דאמרי' [להלן ע"ז ע"א] במועדו ואפילו בטומאה, דאיש נדחה ואין צבור נדחין, ואפילו הכהנים טהורין אלא שכלי שרת טמאין יעשה בטומאה, כדאמרינן בפסח שיני, וגם לאסיפת העם אין לחוש דדרך רחוקה רחמ' פטריה, והיינו דכת' [דה"ב ל'] כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל עליהם חזקיהו לאמר יי' הטוב יכפר בעדי, והוא מדעת עשה משום חבובי מצוה לזרז את ישראל. ולא הודו לו. על מה שקרא את החדש אדר, מאחר שנכנס ניסן, דהא אמרינן בסנהדרין [י"ב ע"ב] ובברכות [י' ע"ב], החדש הזה ניסן ואין אחר ניסן, דמאחר שנכנס אותו החדש אין מזיזין אותו ממקומו, והיה לו לחזקיהו לעבר את השנה מקודם לכן, דקיימ' לן [סנהדרין שם] אין מעברין את השנה אלא אדר כדיליף במכילתא [בא פר' ב'].
היכי עבדי. אותה הרכבה היאך היו עושין והשת' לא משמע לן דתהוי הרכבה ממש כשאר אילנות עד דאתי רב אחא ומוקי לה בהרכבה ממש, מנחי כופרי כול'. אסא דרא. הדס לחה. ושכרא דדפנא. שכר של עץ שקורין לור וגדלין בו פירי שקורין בייש. דלא מלי עלה ארבעין יומי. משנטחנה. ושדו לה לדקלא בליביה. דקל יש לו לב שמתוכו יש מוח לאורכו כמו שיש לעץ שקורין שאוד ולאגוז והמשקה היה מועיל לדקל להתקיים. וכל. אילן דקאי בתוך ארבע אמות דידיה ולא עבדי ליה הכי. צאוי. מתייבש. רב אחא בריה דרבא אמ'. לאו היינו מרכיבין דמתני' אלא מניחין כופרא ענף דיכרא לנקבותא מניחין ותוחבין גמזית רכה בת שנתה שניתוספה באילן בשנה שעברה וקרי ליה כופרא על שם שמכניסין אותו בענף האילן שקוצץ ענף גדול (וסורקו) [וסודקו] ומושיב זה בתוכו כן קיבל ר' ל"א כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר מרכיבן בסדן של דקל נקיבה ומפני שדקל נקיבה אינו עושה פירות והזכרים עושין פירות וכן עיקר.
ולא היו מפסיקין. בין אחד לואהבת שהרי צריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שבאחד מייחד וממליך את קונו עליו ופסוק שיני לשון צואה הוא והן לא היו מאריכין באחד הכי כת' בתוספתא דפסחים [פ"ג הט"ז]. ר' יהודה אומ' מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו. וכורכין משמע שהיו מדבקין כל הקרייה כמו שהוא כתובה ולא היו מוסיפין. ואית דגרסי שהיו אומרים. קץ הימים. לישנא דקרא בסוף דניאל [י"ב] ותעמוד לגורלך לקץ הימין דקרא כמו קץ הימים והוא מתיבות דקרינן נון במקום מם בסוף תיבה ועל פי מסורת. שמע ישר'. לאביהם היו אומרים ששמו ישראל. נימריה. להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקרית שמע, כי היכי דאמריה יעקב לאחר שמע ישראל שאמרו בניו. ציקי קדירה. ארשדורא. יש לה צער. צער גופא מחמת התאוה. מפני תרעומת מינין. שלא יאמרו עלינו שאנו מוסיפין שום דבר שאינו הגון בחשאי. ומאן דגריס שהיו (מוסיפין) [אומרים] ברוך שם כבוד מלכותו לעיל, מפרש שהיו אומרים ביריחו בקול רם כשאר הקרייה, וביניהן לא היו מינין לפיכך לא הודו להם.
תנו רבנן כול' קוצרין לפני העומר. כרצון חכמים דאיסורא דאורית' ליכא, דהא אמרי' בפרק ר' ישמעאל במנחות, [ע"א ע"א] ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר, ותבואת יריחו של עמקים הואי ואינה כשירה למנחות, ואיסורא דרבנן נמי דילמ' אתי למיכל מיניה לא גזרו, דהואיל והתבואה מתקלקלת בעמקים לא החמירו עליהם מלקצור, ותו דחדש מבדל בדילי מיניה כולי שתא. וגודשין. שלא ברצון חכמים עושין גדישין ביריחו מלפני העומר מתבואתן שבעמקים, ונהי דאיסורא דאורייתא ליכ' דממקום שאי אתה מביא הוא, אבל שלא כרצון חכמים הוה, דכיון דלא פסדא מאחר שנקצרה, גזור רבנן שימתינו, משום דמתוך שהוא מתעסק בה אתי למיכל מיניה. נשר. פירות הנושרין. ה"ג מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה. שהוקדשו הסדנין מתחילה וניתוספו הגידולין, ולא גרסי' ונותנין פיאה לירק בבריית' במילתיה דר' מאיר אלא במילתיה דר' יהודה. אילו ואילו שלא כרצון חכמים. הכל שלא כרצון חכמים, אלא על שלשה הקפידו ועל שלשה לא הקפידו. ואילו שלא מיחו. מרכיבין וכורכין וקוצרין וגודשין לפני העומר, דכיון דליכ' איסורא דאורית' בגדישה וקצירה דמקום שאי אתה מביא הוא, לא מיחו עליהם כלום, אבל שלא כרצון חכמים היה כדתנן [מנחות שם] קוצרין בית השלחין ושל בני העמקים אבל לא גודשין, ואוקימנה (בפרק קמא) כר' יהודה, ובמסקנה עקרינן מהך בריית' קצירה, דקצירה ודאי אף לר' יהודה כרצון חכמים היא.
<h2>דף נו:</h2>
והתנן אנשי יריחו כול'. מסקנא היא בפר' ר' ישמעאל [ע"א ע"א]. מאן שמעת ליה. דנקט לישנ' דמיחו ולא מיחו ר' יהודה היא דשמעת ליה לעיל בבריית', דר' מאיר ברצון ושלא ברצון קאמ'. ליטעמ'. דסבירא לך הא דלעיל דקתני אילו ואלו שלא כרצון חכמים כול' מתרצתא היא, איפשר דקרמית אחריתי עלה, פרכה מינה ובה, דקתני על שלשה לא מיחו וקחשיב ארבעה מרכיבין וכורכין וקוצרין וגודשין. סמי מכן קצירה. ולא קשיא תו מידי, ומהכא שמעי' דמתני' נמי דקתני מיחו ולא מיחו ר' יהודה היא, ואהכי לא גרסי' במתני' קצירה. ובגידולין הבאין לאחר מיכן. גר'. כמאן דאמ' אין מעילה בגידולין. במסכת מעילה [י"ג ע"א] מחלוקת בפרק ולד חטאת.
מחלוקת. דאנשי יריחו ורבנן. בשל מכבדות. כפות תמרים הם בראש הדקל תכופות זו אצל זו כעין כלי, וכשהתמרים נושרין מקבלות אותם, וכיון דגביהי צריך לעלות על הדקל לשלשלם חישינן שמא יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה ולפיכך מיחו. בשל בין הכפין. למטה בגיזית התחתונים דליכ' למיחש לתלישה דאין שם מחוברות. והא מוקצות. מחמת איסור תלישה, ומוקצה לבין השמשות מוקצה לכל היום, ואפילו לאנשי יריחו ליתסרו של מכבדות משום מוקצה ושל בין הכפין ליתסרו נמי משום מוקצה. וכי תימ' הואיל וחזו. במחובר לעורבים, שיש לו הגדילות בתוך ביתו לגדולה ומותר להעמידן עליהן לאוכלן כדאמרינן [שבת קכ"ב ע"א], מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת, ותנן [שם קנ"ו ע"ב] מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים ר' יהודה אומ' כול', אלמ' דכי נתנבלה בשבת אע"ג דבין השמשות היתה עומדת ומוכנת לאדם לא חשיב ליה מוכן לגבי כלבים, וכל שכן דמוכן לבהמה לא חשיבה הכנה לגבי אדם.
ונשמר. שאינו מופקר ומתעסקין בשמירתו. ומכנסו לקיום. שמתקיים ימים רבים, הכי תניא בתורת כהנים [קדושים פרק א' ז'] יכול שאני מרבה הקישואין והדילועין והמפלפפניות שיהיו חייבין בפיאה ת"ל [ויקרא י"ט] ובקוצרכם את קציר ארצכם וג' מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ומכנסו לקיום ולקיטתו כאחד אף כל יצאו ירקות [אע"פ] שלקיטתן כאחד אין מכנסין לקיום יצאו תאנים אע"פ שמכנסן לקיום אין לקיטתן כאחד. ספיחי אסטים וקוצה. קשים לאכילה, אבל אסטים וקוצה שאין ספחים חזו לאכילה. סטים. מוריקא קרו. קוצה. ווישרא. תאנים. אין מתבשלות כאחת, אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצדה כל ימות הקיץ. ראשי לפתות. עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האמהות, ובני פיאה הן לאנשי יריחו דהשת' הוו להו אוכל ונשמר ומכנסן לקיום ולקיטתן כאחד, כן קיבל ר'. (לר') [ולי] נראה, ראש הלפת עצמו מצד העב וראוי להתקיים על ידי טמינת קרקע או לתת כבשין, והכי מסתבר מדכת' [רות ג'] וילפת, ואמרי' [סנהדרין י"ט ע"ב] שנעשה בשרו כראשי לפתות שנתקשה אברו, וגבי עלין מאי קושי איכ'. ה"ג תנו רבנן כיצד נותנין פיאה לירק לא היו נותנין אלא ללפת ולכרוב מפני שלקיטתן כאחת ר' יוסי אומ' אף לקפלוט. וכן מצינו בתוספת', [פ"ג הי"ז] ואאנשי יריחו קאי התם, כלומ' מפני שלקטתן כאחת ויש בהן מעלה בלבד לענין פיאה אע"פ שאין מכנסו לקיום, ולעיל הא אותיבנא להו ושנינן בראשי לפתות עסקינן כו', והוא הדין נמי לכרוב וקפלוט דמכנסן לקיום על ידי דבר אחד כגון כבישה.
<h2>דף נז.</h2>
ה"ג נימ' תלתה תנאי הוו. דתנא קמא [דר' יוסי] ללפות ולכרוב אמ' ולא לקפלוטות, ותנא קמא דר' שמעון ללפת וקפלוט ולא לכרוב, ור' יוסי ור' שמע' כי הדדי סביר' להו דללפת ולכרוב ולקפלוט, דהא אף אף קאמרי ומרבו כולהו לפיאה. לא. תנא קמא דר' שמעון הוא ר' יוסי, ותנא קמא דר' יוסי הוא ר' שמעון, ומאי אף דקאמרי תרוייהו אקמיית' דתנא קמא דידהו קיימי, דהיינו אלפת דקאמר תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב, וקמ"ל ר' יוסי אף לקפלוט כמו ללפת, אבל כרוב לא, ותנא קמא דר' שמעון נמי הכי קאמ' ללפת ולקפלוט כר' יוסי, וקאמ' ר' שמעון אף לכרוב כמו ללפת, אבל לקפלוט לא דהיינו כתנא קמא דר' יוסי. בן בוהיון. שם אביו בוהיון, האי מעשה סיפה דברייתא דלעיל היא בתוספתא. כפליים במעושר גרסי'. כפליים שיש לכם עכשיו פיאה אתן לכם חולין מעושרין ומתוקנין. אין נותנין פיאה לירק. משום דפקע ליה ממעשר ומאכיל טבלים. למה לי למימר להו מפני כו'. הא קא יהיב להו כפליים ומיחזו חזו דלאו עין צרה הוא. דלא נימרו דחויי מדחי לן. ולא יתן לנו כלום, דמה לו ליטול זה וליתן פי שניים, לפיכך הוצרך לפרש להן טעמו של דבר.
תנו רבנן בראשונה כו'. הכא מייתי לה להא איידי דתנא לעיל ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה אמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות עצמן, ומסיים בה בתוספ' מפני שבעלי אגרוף באין ונוטלין בזרוע, כך נראה בעיני. וכמדומה לי דלעיל גרס' הכי ומתירין גמזיות כו' אלא קורות עצמן מפני שבעלי אגרוף באין ונוטלין בזרוע, והכי איתא בתוספתא [שם]. עורות קדשים. עור עולה וחטאת ואשמות וקרבנו' ציבור, שעורות קדשים מתחלקין לכהנים כדכתי' [ויקרא ז'] עור העולה אשר הקריב וג' וילפינן בזבחים [ק"ג ע"ב], מעולה כל עורות קדשי קדשים. ולערב. שבכל יום היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו היום, שהמשמר היה חלוק לששה בתי אבות לששה ימים, ומה שמגיע ליומו הן מרובה הן מועט הוא נוטל. לערב שבת. שיהו כל הששה בתי אבות שם ולא יניחו לבעלי זרועות ליטול בזרוע. גדולי כהונה. שרים שבהם. עמדו בעלים. כל כהני המשמרות יחד והקדישום לבדק הבית. הר הבית. רחבה פנויה חוץ לעזרה, ויש שם מעלות כדאמרי' בפר' קמא דיומא [ט"ז ע"א]. דלים. דופי.
קורות. מחוברין לקרקע וגזעו של אילן קרי קורה. מבית בייתוס. כהן גדול היה וכן כולן, והיו עבדיהן חמסנין וחובטין את העם, ואבא שאול ביטנית מפני העשוקים והנחמסין היה מדבר ואומ' אוי לי. אלתן. מקלותן כמו לא באלה ולא ברומח במס' שבת [ס"ג ע"א]. לחישתן. יועצי רע. קילמוסן. כותבין איגרות לרעה. אמרכלין. אמר כלא, על פיו נחתך כל צורך הקדש. ארבע צווחות. כלומ' ארבע קולות נשמעו בעזרה מהן לשבח כהנים ומהן לגנאי, כגון על בני עלי ויששכר איש כפר בידקאי. שטימאו את ההיכל. ששיהו את קיניהן, מעלה עליהם הכת' כאלו שכבון. כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בקדשים, דבענן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד דבזיון הוא. ישמעאל בן פיאבי. כשר היה אבל בני ביתו היו בעלי זרוע כדאמרן. שלש מאות עגלים. שהיה מגדל בביתו כהנים הרבה. לא נמצא נותר. שהיו לו אוכלין הרבה כהנים. מאי סלק' ביה. מה גמול נשתלם. מלכא ומלכתא. מלכי בית החשמונאי. גדיא יאי. גדי טוב למאכל מן הכבש.
<h2>דף נז:</h2>
אחוי בידיה. בלשון שחוק. אימתא דמלכותא. לא דיו שלא אמר כמותי, אלא שאמ' אף בלשון שחוק. דאשקליה. שהשיאו עונו וגמולו. למיטרפסיה. גמולו. לא תנא. לא שנה משנה ובריית'. כבשים קודמים לעזים. בכל מקום כת' כבש תחילה. ת"ל [ויקרא ד'] אם כבש יביא קרבנו לחטאת. כאן הקדים שעירה לכבשה כדכת' בפר' עליונה והביא את קרבנו שעירת עזים וג' והדר אם כבש יביא את קרבנו וג' והכי מפר' בתורת כהנים [דבורא דחובה פרק י' ה"ט]. אם כבש אם עז. גבי שלמים כתי' ומדלא הראה לך הכתי' רמז מבחר בזה ש"מ שניהם שוין.
<h2>דף נח.</h2>
תמיד. של בין הערבים דאילו של שחר משהאיר היום במסכ' יומא [כ"ח ע"א]. נשחט בשמונה ומחצה. בשאר ימות השנה בגמ' מפרש טעמ'. וקרב בתשע ומחצה. גמר הקרבתו שהיו שוהין שעה אחת לעשייתו. הפסח קרב אחר התמיד בבריית' בגמר', ולהכי מקדמי ליה לתמיד בערבי פסח' כדי ליתן שהות לפסח. חל ערב פסח. בערב שבת בעינן לאקדומי טפי משום דבעי לשחוט פסח אחריו ולצלותו מבעוד יום.
בין הערביים. מכי מתחיל שמשא למיערב, והיינו משש שעות ואילך, דעד שש שעות השמש הולך ומתגבר, ומיכן ואילך הולך ותשש, הילכך כל שש אחרונות ערב מיקרי, ומדכת' [במדבר כ"ח] בין הערבים ולא כת' בערב, משמע באמצע הערב תהא עשייתן, ועשייתן שעה תן אותה באמצע נשתיירו שתי שעות ומחצה לכאן קודם לעשייתן ושתי שעות ומחצה לכאן לאחר עשייתו, הילכך בשמונה ומחצה הוא נשחט דהיינו שתי שעות ומחצה בתוך הערב. אלא אמ' רבא. כולה תקנתא דרבנן, דמדאוריתא מצוותיה דתמיד מכי נטו צללי ערב, דהיינו מחצי שבע ואילך שחמה נוטה למערב וצל למזרח, כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח, וחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה, אלא צל כל דבר תחתיו. עליה חלבי השלמים. בתמיד של שחר כתי', ורישיה דקרא [ויקרא ו'] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, ולקמן בשמעתין דרשינן ליה עליה חלבי השלמים, עליה השלם, על תמיד של שחר השלם כל הקרבנות להקריבם אחריו ולא תשלימם על תמיד הערב, דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן, ונהי דפסח קרב אחריו כדלקמן טעמ', אבל שאר הקרבנות לא, הילכך אע"פ שזריזין מקדימין למצות, התקינו לאחרו, כדי שיביאו נדריהם ונדבותיהם ויהא כשר להקריבו, ובשבת נמי אע"ג דליכא נדרים ונדבות מאחרינן ליה משום גזירת נדרים ונדבות דחול כדמפרש לקמן. צליית פסח אינה דוחה שבת. מפני שצורך הדיוט הוא, שיכול לצלותו מבעוד יום. מוקמינן ליה אדיניה. מכי ינטו, דהיינו משש ומחצה.
כסדרו. שלתמיד הערב. כסידרו ערב הפסח גרסי' בדר' עקיבא. כסדרו בחול בערב הפסח. דהיינו בשבע ומחצה. כך סידרו בשבת בערב הפסח. דבשבתות דכל השנה גזרי', משום נדרים ונדבות דחול. ולא מקדמינן ליה, אבל השתא משום פסחים מקדמינן ליה, ואדיניה לא מוקמינן ליה, משום בזיכין שיקרבו אחר מוספין קודם תמיד כדמפרש ואזיל. ר' עקיבה אומ' סדרו בשבת של ערב פסח. אדיניה בשש ומחצה כסידרו ערב הפסח שחל להיות בערב שבת, אע"ג דבשבתות כל השנה בתשע ומחצה, גזירה משום נדרים ונדבות דחול, הכא כיון דבעינן לאקדומיה משום פסחים מקדמינן טפי משאר ערבי פסחים (דאילו) [דאפילו) בחול לא חישינן לגזירת נדרים ונדבות, דאמרי משום פסח הוא דמקדמי, ומשום בזיכין לא מאחרי' דבזיכין קודם מוספין קרבי. ומתני' דקתני. ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה בין בחול בין בשבת ר' ישמעאל היא. בזיכין. היא לבונה הנתונה בשני בזיכין על שתי מערכות של לחם הפנים, ובשבת היו מסלקין הישנה ומסדרין החדשה, כדכת' [ויקרא כ"ד] ביום השבת יערכנו, ומקטירין הבזיכין, והן מתירין הלחם לאכילת כהנים, כדכתי' [שם] והיתה ללחם לאזכרה, וחולקין הלחם מיד, וצריך שעה אחת להתעסק בכך. ר' ישמעאל סבר מוספין קודמין. לסילוק בזיכין והקטרתן, וזמן מוספין אורחיהו בשש דכ' בהו יום ולא כת' בהו בקר, דכת' [שם כ"ג] דבר יום ביומו, סדר מוסף ביום יהא, ויום עצמו של יום משמ' והיינו בשש. ובזיכין בשבע. דכת' בהו [שם כ"ד] ביום השבת ביום השבת, ביום ביום תרי זימנין לאחר משמע, והכי מפר' טעמ' בפר' אמ' להם הממונה [ל"ד ע"א], לאו אמרת בבקר בבקר להקדים הטבת נרות לתמיד דכת' ביה חד בבקר הכא נמי ביום ביום לאחר בזיכין למוספין דלא כת' בהו אלא חד יום, דיום איחור משמע, ועבדינן ליה לתמיד בשבע ומחצה, והוא הדין דמצי למעבדיה בתחלת שמנה דהא איכא שעה לעשיית הבזיכין, אלא חדא דשמא אין חילוק הלחם כלה בסוף שבע, ועוד כל הני זמני לא משנינן ביה, אלא אי בשש ומחצה כדיניה או בשבע ומחצה (בשאר) [כשאר] ערבי פסחים. ולי נראה, הא דאמרי' מוספין בשש, בחצי שש קאמרי', ומסתבר דההוא שעתא עיצומו של יום מתחיל, דחצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם, הילכך גמר הקרבתן בחצי שבע ותחילת הקרבת בזיכין בחצי שבע וגמר עשייתן בחצי שמנה, הילכך בשבע ומחצה עבדינן לתמיד דליכא לאקדומיה. בזיכין קודמין. וטעמ' נמי מפר' בפר' אמ' להם [שם] דגמר חוקה חוקה מחביתין.
מי קתני כו'. במילתיה דר' עקיבא, בשלמ' מילתיה דר' ישמעאל איכ' למימר בריית' לעיל מינה איירי בערב פסח, ועלה קאי וקאמ' כסידרו של תמיד בחול, כלומ' ערב פסח דחול כך סידרו בשבת (נ"א אלא) ור' עקיבה איבעי ליה למימ' כסידרו ערב שבת ומשמ' נמי כסידרו ערב שבת הבא בערב שבת. כסידרו. של תמיד. בחול דעלמ'. כל ימות השנה דהיינו בשמונה ומחצה כך סדרו בשבת בערב הפסח, דלא מקדמינן ליה למהר שחיטת הפסחים, דהואיל ואין יכול לצלותו עד שתחשך חישינן שמא יתחמם בשר הפסח ויסריח, ודלא כמתני'. ור' עקיבה אומ' כסידרו. שאר ערב הפסח, מפני שהפסחין מרובין וצריך להקדים כמתני' דקתני בין בחול בין בשבת ולחימום לא חייש. במכמר בשרא. בחימום הבשר, ודומה לו באיזה הוא נשך [ע"ד ע"א], על הכומר של זיתים שמניחן יחד בכלי כדי שיתחממו.
<h2>דף נח:</h2>
אי לא חיישי' ניעבדיה בשש ומחצה. דהא הפסחים מרובים, ובשבת לא בעי למיחש (ס"א לאחוריה) משום נדרים ונדבות. קסבר מוספין קודמין לבזיכין. ובעל כורחיך בזיכין בשבע ואינן פנויין בה. מי קתני. בר' ישמעאל בשבת בערב הפסח, כלומ' ממאי דבריית' בערב הפסח קיימ'. בעלמא. כל ימות החול בשמונה ומחצה. כך סידרו. בשבתות כל השנה, ואע"ג דליכא נדרים ונדבות חישינן לסרך נדרים דחול דילמ' אתי למיסרך ולמעבדיה בחול נמי בשבע ומחצה ומיפסלי נדרים ונדבות שלאחריו. ור' עקיבה. אומ' כל שבתות השנה הוא נשחט בשבע ומחצה כסידרו ערב הפסח, דלא גזרינן משום חול. דברי הכל היא. דר' ישמעאל ור' עקיבה לא איירו בערב הפסח כלל וכמתני' סבירו להו ביה. נעבדיה בשש ומחצה. דהא זריזין מקדימין למצוות. קסבר מוספין קודמין לבזיכין גרס'.
כאילו חל להיות בשיני בשבת. ושרינן בשבע ומחצה, וחד מימות החול נקט. ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזי לארבסר דלא בד"ו פסח, ולאו מילת' היא שהרי מקדשין היו על הראייה. ר' עקיבה אומ' כסידרו ערב הפסח גר'. ותו לא. בשלמ' לאביי ניחא. מדקאמ' ר' ישמעאל חל להיות בשבת כחל להיות בחול, על כרחיך כסידרו ערב הפסח דקאמ' ר' עקיבה, כסדרו ערב הפסח שחל להיות בערב שבת קאמ', ולאביי ניחא דהיא (אמילתיה) [כמילתיה]. אלא לרבא. דאמ' בשבת ערב הפסח פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא, ור' ישמעאל חייש למיכמר בשרא, וכסדרו בחול דעלמ' קאמ', דהיינו בח' ומחצה, הא (ד)קתני הכא כחל להיות בשיני בשבת, דהיינו בשבע ומחצה, ולרבה בר עולא ניחא דלא איירי מידי בשבת ערב הפסח. אלא אימ' שיני בשבת. שאינו ערב הפסח דהיינו בשמנה ומחצה דחישי' למכמר בשרא.
חל להיות. ערב הפסח בשבת סדר תמיד כסדר כל השנה, כלומ' כסדר כל ימי השבוע שהוא נשחט בשמונה ומחצה, חישינן למכמר בשרא. ר' עקיבה אומ' כסדרו ערב הפסח בעלמ'. בשבע ומחצה לא חייש למכמר בשרא, והיינו כרבא. אלא לאביי קשיא. דאמ' סדרו שבת ערב הפסח לר' ישמעאל שבע ומחצה ולר' עקיבא בשש ומחצה. כסדר כל השנים. שערב פסח חל בחול דשחטינן בשב' ומחצה, ור' עקיבה כסדרו ערב הפסח שחל בערב שבת.
מנין שלא יהא דבר. נקטר במערכה, משנערכת שחרית קודם לתמיד של שחר, ת"ל [ויקרא ו'] וערך עליה, בתר ובער עליה הכהן כת' דהוא סידור המערכה. מאי תלמודא. דהאי העולה אתמיד של שחר קאי. העולה עולה ראשונה. מדלא כת' וערך עליה עולה, אלא העולה, הכי קאמ' וערך עליה מיד החשובה האמורה תחילה לכל העולות, והיינו עולה תמיד דבפרשת קרבנות [במדבר כ"ח] [רצו] (דצו) את קרבני תמיד כת' ברישא. שלא יהא דבר מתעכב. שלא יהא שום קרבן מתאחר מלהקריבו עד לאחר תמיד הערב, דקודם תמיד בעי דנקרבו כולהו. והקטיר עליה. אתמיד השחר קאי, דרישיה דקרא ובער עליה הכהן עצים בבקר, והכי קאמ' והקטיר על העולה הזאת, כלומ' אחריה חלבי השלמים. חבירתה. תמיד הערב. שלמים הוא דלא קרבי. אחר תמיד של בין הערבים. השלמים. לשון השלם. תמיד. של בין הערבים קודם לפסח. לקטורת. של בין הערבים, שיהיו מקטירין מנה בכל יום פרס שחרית ופרס ערבית, כדכ' [שמות ל'] בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, וכת' [שם] ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. לנרות. להדליק נירות.
<h2>דף נט.</h2>
יאוחר דבר כול'. טעמ' דרישא קא מפרש, תמיד קודם לפסח דדין הוא שיאחר פסח שנ' בו לשון ערב בתרי גוני, בערב ובין הערבים, [דברים ט"ז] תזבח את הפסח בערב, [שמות י"ב] ושחטו אותו וגו' בין הערבים, לתמיד שלא נאמר אלא בלשון אחד [במדבר כ"ח] בין הערבים. אי הכי קטרת ונירות נמי לקדמו לפסח. משום האי טעמ' גופיה. יאוחר דבר כול'. דבקטרת ונירות חד בין הערבים כת', [שמות ל'] ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, בין הערבים אתרויהו קאי. מיעט רחמ'. גבי נירות. אותו. מערב ועד בקר ואין אחר מערב ועד בקר, דאין לך עבודה כשירה אחריה להתחיל. תן לה מדתה. חצי לוג לכל נר ונר, דאין (לכל אחד) [ליל ארוך] שלא יהא בה כשיעור. ה"ג דבר אחר אין לך עבודה כו'. דאסיר לעשות שום עבודה אחר הדלקת הנרות, אלא היא עצמה בלבד עושין, ואחר כך מונעין את עצמן מכל עבודות עד הבקר. ואיתקש קטרת לנרות. דכתו' בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה מה נירות אין עבדה כשירה אחריה אף קטרת אין עבדה כשירה אחריה, אלא ההיא דנרות דלא אפשר למעבדינהי בהדי הדדי, דהוו להו מצות חבילות. מ"ר. תמיד קודם לקטרת קטרת לנרות. טעמ' מפר' במסכ' יומא [ל"ד ע"א] בפר' אמ' להם הממונה. יאוחר דבר כו'. אסיפה קאי דכתיב אותו, דממעט שלא תהא עבודה אחר הנירות. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. ההוא אותו למעוטי עבדת פנים כגון קטרת אתא ולא למעוטי פסח אתא שהיא עבודת חוץ, דמסתברא דכי ממעיט עבודת פנים דכותה קממעט, נירות עבדת פנים וקטרת עבדת פנים. תהא מקטרא קטרת. כבר תהא מקוטרת.
אין לך דבר. באשים קודם לתמיד של שחר אלא קטרת, ונהי דהטבת נירות נמי קדמי אבל אישים קא חשיב. שנ' בה [שמות ל'] בבקר בבקר. ומשמ' בראשיתן של בקרים, כאדם שאומ' פרמיטנט פרמטינט, ובתמיד לא כת' אלא חד בקר. אלא קטרת ונירות ופסח גרס'. ומחוסר כיפורים. כגון זב ומצורע ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל בפסח דמחוסר כיפורים אסור בקדש. בנימוקי ר'. ועונש כרת, הילכך שרו ליה להביא כפרתו אחר התמיד כדי שיהא טובל. ואוכל פסחו לערב. ואע"פ שטבל אתמול בשביעי שלו צריך להטביל אחר שהביא כפרתו, דתנן בחמר בקדש [כ"א ע"א] האונן והמחוסר כיפורי' צריכין טבילה לקדש. בשאר ימות השנה. אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד והוא היה מחוסר כיפורים ואם לא יביא כפרתו לא יאכל את שלמיו וכתי' [שמות כ"ט] ואכלו אותם אשר כופר בהם, אלמא אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלין לכהנים בין הנאכלין לישר', דחינן משום עשה דאכילת קדשים עשה דהשלמה ומביא אחריה תמיד. דהשלמה. עליה השלם. מאי אולמא דהאי עשה. (השלמה) [דאכילת קדשים]. מהאי עשה. (דאכילת קדשים) [דהשלמה]. הכא. דקאמ' ר' ישמעאל אף מחוסר כיפורים במצורע עני קאמ' שמביא חטאת העוף ונאכלת לכהנים ואין בה הקטרה, ועשה דהשלמה גבי הקטרה כת' [ויקרא ו'] והקטיר עליה חלבי השלמ', וטהרה של מחוסרי כפרה תלויה בחטאת כדכת' [שם י"ב] והקריבו לפני יי' וכפר עליה וטהרה ובחטאת קאי גבי יולדת.
מעלה ומלינה בראש המזבח. ולמחר יקטירם לאחר תמיד של שחר, ולינת עמוד השחר אינו פוסל בהן כיון שעלה בראשו של מזבח, כדתנן בהדיא במסכת יומא [מ"ה ע"א] שעושה להם מערכה שנייה בראשו של מזבח ומקטירן שם, אבל אם לא עלו לראשו של מזבח עמוד השחר פוסל בהן דאינה (מועלת) [פוסלת] בראש המזבח, כדאמרי' בזבחים [פ"ז ע"א] בפר' המזבח מקדש, לדברי הכל לא ירדו. והאיכא אשם. מצורע, דלא אתי עוף. וכי תימ' אשם לא מעכב כו'. לא גר' דהיכי תיסוק אדעתין דלא לעכיב, הרי עיקר טהרה תלויה בו שהרי נותן מדמו על גבי בהונות. כשם שחטאתו מעכבתו. בחטאת ואשם פשיטא לן דמעכבי טהרה לאכילת קדשים, חטאת כדאשכחן ביולדת, אשם שהרי מזה ממנו לבהונות. ואת השני. בתריה דההוא קרא כתי' בשבועת ביטוי, וממילא ידעינן כיון דהאי שני, חטאת הוא הראשון. זה בנה אב. את הבנין הזה בנה הכתי' אב ללמד על כל חטאות שיקדמו לעולות הבאות עמה. וקיימ' לן. בזבחים בפר' כל התדיר [צ' ע"א], דהאי בנין אב לא אצטריך אלא לחטאת עוף הבאה עם עולת בהמה, כגון יולדת עשירה שמביאה עולתה בהמה וחטאתה עוף שתקדים עוף החטאת לעולה.
<h2>דף נט:</h2>
והעלה הכהן את העולה ואת המנחה וג'. בתר חטאת כת', ומדהוה ליה למכתב ואת העולה יעלה וכתב והעלה, משמ' אפילו העלה כבר קודם לחטאת כיפר. דסברי דיומיה הוא. כשמקטירין כל הלילה האיברים שנתותרו מקרבנות שנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד, כדנפק' לן בתורת כהנים [צו י"ד] בסדר זאת תורת העולה דכל הלילה מעלה מן הארץ לראשו של מזבח דלינה אינה פוסלת כל הלילה אלא עמוד השחר, דעמוד השחר עושה לינה כדכת' [שמות כ"ג] לא ילין חלב חגי עד בקר, וכשיראו הכהנים אברים הללו יהו סבורין שגם אלה ניתותרו וראויין להקטירן האידנא ועברי אעשה דהשלמה. זריזין הן. והמעלן שם יודיע לאחיו הכהנים ויוזהרו בהן. אמ' ליה רב אשי כול'. אדרב פפא פריך דאמ' מלינן. מכדי כל כמה דלא מקטרי אימורים. דחטאת, כהנים בשר החטאת לא מצו אכלי, ובעלים לא הויא להו כפרה, ועדיין מחוסר כיפורים הוא, והיאך יאכל בקדשים. בחזה ושוק. הנתונין לכהנים מן השלמים. ואכלו אותם. במילואים כתי'. אשר כופר בהם. היינו אהרן ובניו שהם היו הבעלים, ומיהו מדחזינן דכתי' כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה לא שנא נאכלין לכהנין ולא שנא לבעלין. כיון דלא אפשר. לאקטורינהו האידנא משום עשה דהשלמה. עשאון כמי שנטמאו. אימורין, או שאבדו ומשתרו כהנים באכילת בשר והויא כפרה לבעלים.
הא כל הלילה ילין. למטה, ומעלין ומקטירו כל הלילה ואינו נפסל, אלא אם כן מצאו עמוד השחר כשהוא למטה, אלמ' כל הלילה ראוי להקטר. וכתי' [ויקרא ו'] עליה השלם. דמשמ' שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים. כשניתותרו. מהקרבנות שנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריב, דכיון דנראה להקרבה קודם לכן, על תמיד של שחר הוא מושלם. הא כל הלילה ילין. ויקטירנו בלילי יום טוב, ואע"פ שנותר מקרבן של חול, דהא ארבעה עשר שנזרק דם הפסח בו בחול הוא. ואנן ניקום כול'. קושיא היא. שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. מדקשו קראי אהדדי על כורחיך קראי גופיהו מוקים אנפשיהו הכי.
שלא לשמו. לשם שלמים. או קיבל או הילך או זרק שלא לשמו. הילך, הוליך הדם שבאחת מארבע עבודות הללו הזבח נפסל במחשבתו, אם לפסול אם לפגל, כדיליף בשמעתא קמיית' דזבחים [ד' ע"א]. או לשמו ושלא לשמו. בגמ' מפר' אי במחשבת עבודה אחת קאמ', כגון הריני שוחט לשמו וחזר ואמ' הריני שוחט שלא לשמו, או במחשבת שתי עבודות, כגון קיבל לשמו וזרק שלא לשמו. פסול. דכת' [שמות י"ב] זבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח, וכת' הוא למעוטי נשחט שלא לשמו, וקבלה והולכה וזריקה מתרבין בשחיטה, מדכת' [דברים ט"ז] ועשית פסח שכל עשיותיו לשם פסח, אבל הקטרה לא, כדתניא במכילתא יכול שאני מרבה אף הקטר חלביו תל' לומ' [שם] וזבחת פסח זביחה בכלל היתה למה יצאת להקיש עליה מה זביחה מיוחדת שמעכבת את הכפרה אף כל יצאת הקטרה כול'. בעבודה אחת תנן. דחשיב בה לשמו ושלא לשמו, ואפילו הכי קתני פסול. ור' יוסי הוא. דאמ' במסכת תמורה [כ"ה ע"א] אף בגמר דבריו אדם נתפס, נדבוק. דאי ר' מאיר האמ' תפוס לשון ראשון. במסכ' תמורה גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר אומ' הרי זו תמורת עולה ר' יוסי אומ' דבריו קיימין ותרעה עד שתומם ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים.
<h2>דף ס.</h2>
או דילמ' בשתי עבודות תנן. באחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו, והכא ליכ' למימ' תפוס לשון ראשון שהרי הארבע עבודות חשובות זו כזו לפסול את הזבח באחת מהן, ואפי' לר' מאיר מפסיל, ומהדר תלמודא אהייא מהני לישני דסיפא דמתני' קא איירי הך בעיא. אי נימא אשלא לשמו. ברישא והדר לשמו, הא בין לר' מאיר בין לר' יוסי אפי' בעבודה אחת מיפסיל, לר' מאיר דהא אמ' תפוס לשון ראשון, לר' יוסי נמי מיפסיל דהא ר' יוסי אף בגמר דבריו אית ליה, כלומ' תחילת דבריו של אדם וסופן, בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין. אלא לשמו ושלא לשמו. דאי בעבודה אחת נמי פסיל ליה מתני', תו לא מיתוקמא כר' מאיר דהאמ' תפוס לשון ראשון, ולשון אחרון לא חייל.
אי נימ' כדקתני. שחט וקיבל והילך וזרק כולן שלא לשמו, ולאו או או קאמ' למה לי בכולהו, הא בחדא קיימ' לן בזבחים [ד' ע"א] בשמעת' קמית' הזבח נפסל. אי נמי שחטו לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו. וכן כולן שחט וקיבל לשמו וזרק שלא לשמו. ה"ג רישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה. לשמו, קאי בזריקה וקא מחשב בזריקה שלא לשמו, ולא גר' אי נמי בזריקה כו'. לעולם. סיפה נמי דקתני לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות, ודקשיא לך היינו רישא לא תיקשי, רישא מיירי דכי שחט חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה שלא לשמו, וסיפה מיירי בשעת שחיטה חשב תרתי מחשבות, חדא על השחיטה לשמה, וחדא על הזריקה שלא לשמו. דאמ' הריני שוחט לשמו. על מנת לזרוק שלא לשמו, והכא ליכ' למימ' תפוס לשון ראשון, דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שיני. וקמ"ל. מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה, כלומ' דהמחשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבת פסול, מועלת אותה מחשבה, והרי היא כמי שעשה את זו בפסול, ואפילו לא עשה את השנייה במחשבה פסול, במה שחישב נפסל הזבח. והיינו בעיא דרב פפא. דאמ' מחשבין מעבודה לעבודה, בשחיט' קדשים [זבחים י' ע"א] בפר' קמא דאמרי' התם מתקיף לה רב פפא דילמ' הא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה.
אי בשתי עבודות. וכגון דקאי בשחיטה וקמחשב בזריקה. השת' לשמו ושלא לשמו. דעבודה דהאידנא בכשרות אמרת פסול במחשבת עבודה שנייה. שלא לשמו ולשמו מיבעיא. דכיון דנפסל בעבודה דקאי בה, מאיכן מהניא ליה מחשבת כשרות בעבודה אחרת. אלא לאו בעבודה אחת. ותנא לשמו ושלא לשמו לאפוקי מדר' מאיר דאמ' תפוס לשון ראשון, ותנא שלא לשמו ולשמו דלא תימ' תפוס לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא וכי שחיט אהאי בתרא קא שחיט, קמ"ל דר' יוסי הוא דאמ' בכל דבריו אדם נתפס, ולא הדר ביה אלא אתרויהו איכוון. ומדסיפה. שלא לשמו ולשמו בעבודה אחת קאמ', דבשתי עבודות לא אצטריך. רישא. דלשמו ושלא לשמו נמי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא. לעולם בשתי עבודות. ודקשיא לך פשיט' הא איפסיל ליה מעבודה קמיית'. איידי דתנא לשמו ושלא לשמו. לאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כדלעיל, תנא נמי שלא לשמו ולשמו.
שלא לאוכליו. לחולה ולזקן שאין יכולין ליכל כזית ואין בו מנויין אחרים (אלן) [אלא] הן. פסול. דאיש לפי אכלו כתיב [שמות י"ב], הראוי לאכול כזית כדקאמ' טעמ' בשמעתין. שלא למנוייו. נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת. לערלין. שמתו אחיהן מחמת מילה, והן פסולין מלאכל קרבן פסח, כדכ' [שם] כל ערל לא יאכל בו. טמאין. נמי אסורין בקדשים, ובכרת הן על אכילתו. הכא פשיטא בעבודה אחת. קאי דהא חדא מחשבה הוא דאיכ', דכולהו הנך מחשבת פסול, ופשיט' הכי קאמ' שחטו שלא לאוכליו או שחטו שלא למנוייו. רישא נמי בעבודה אחת. כלומר אפי' בעבודה אחת ודלא כר' מאיר. מידי אריא. וכי ראיה היא זו. סיפה. דבמחשבה אחת מיירי ליכ' לאוקומה אלא בעבודה אחת. רישה. דמיירי בשתי מחשבות איכא לאוקומה אף בעבודה אחת, ודלא כר' מאיר. אי בשתי עבודות. ולא בעבודה אחת ואפי' ר' מאיר הוא.
לאוכליו ושלא לאוכליו. הכא איכא תרתי מחשבות, אחת דכשירות ואחת דפסלות, ואיכא לאוקומה או בעבודה אחת אי בשתי עבודות. היכי דמי אי נימא בשתי עבודות. שחטו לאוכליו על מנת לזרוק שלא לאוכליו ואשמעי' דכשר. וטעמ' מאי משום דאין מחשבת אוכלין. אין מחשבת פסול האוכלין, כגון חולה וזקן מועלת בזריקה, דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין, [שמות י"ב] איש לפי אכלו תכוסו, והיינו תשחטו כדמתרגמ' ושחט ויכוס, והאי תכוסו דרשינן ליה לקמן [ס"א ע"א] לשון מנויין, ואמרי' הכתי' שנה עליו לעכב, ואפילו הכי אוכלין בשחיטה הוא דכתיבי דבההיא פרשה כת' ושחט[ו], וכן מנויין בשחיטה כתיבי, ואין מחשבת מנויין בזריקה. ה"ג הא בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהניא ביה מחשבת אוכלין פסול. ואפילו כי האי גונא דאמ' לאוכליו ושלא לאוכליו. והא קיימ' לן. לקמן [ס"א ע"א]. מקצת אוכלין. כגון היכא דנמנו ראויין לאכל ושאינן ראויין לאכל ושחטו לשם כולן כשר, דהא כולה שחיטה נמי משום אוכלין צריכה, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ולקמן מפר' מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר.
<h2>דף ס:</h2>
אלא לאו בעבודה אחת. אף בעבודה אחת כשר, ומתני' בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות קאמ' דכשר, בעבודה אחת, כגון בשחיטה מכשר ליה משום דמקצת אוכלין לא פסלי, ובשתי עבודות, כגון שחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו אע"ג דכולה זריקה שלא לאוכליו כשר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ומדסיפה. אף בעבודה אחת קאמ', רישא נמי אף בעבודה אחת קאמ', דלשמו ושלא לשמו פסול דאף בגמר דבריו אדם נתפס, ור' יוסי היא ולא ר' מאיר. סיפא אף בעבודה אחת. ריש' אימ' לך, אי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא אי בשתי עבודות קאמ' ולא בעבודה אחת ואפילו ר' מאיר היא, דאי בעבודה אחת כשר הוא בלשמו ושלא לשמו דתפוס לשון ראשון.
פסח בשאר ימות השנה. כגון שהפרישו קודם לכן ימים רבים, קיימ' לן דכשר לשלמים בפירק' לקמן [ע' ע"ב], דכת' [דברים ט"ז] וזבחת פסח ליי' צאן ובקר וכי פסח מן הצאן ומן הבקר בא לימד על מותר פסח דקאי לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ודרשינן [זבחים ט' ע"א] תלתא קראי חד לעיברה זמנו וחד לעיברה שנתו ולא עיברה זמנו וחד ללא עיברה לא שנתו ולא זמנו, ואם שחטו לשם פסח פסול דלאו זמניה הוא, ואם לשם שלמים שחטו כשר דהא סתמיה שלמים, ואי נמי לשם עולה שחטו כשר והוי כשלמים בעלמ' שנזבחו לשם עולה דכשירין, כדתנן [שם ב' ע"א] הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין, והיכא דשחטו לשמו ושלא לשמו מהו. אמריתה לשמעתא. למילף מדין בנין אב דפסול. אין מוציאו מידי לשמו. לתפוס לשון אחרון לבדו ולהכשיר את הנשחט לשמו. ושלא לשמו שכן נוהג. פיסולו בכל הזבחים, או לפסול לגמרי בפסח וחטאת או לפסול מעלות לבעלים לשם חובה, בשאר זבחים כדתנן [שם] כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירין ליזרק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת שפסולין לגמרי, אלמ' נוהג בכל הזבחים, הילכך לא אתי לשמו ומפיק ליה מידי לגמרי. תאמר, בפסול לשמו, שהרי אינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה, וכיון דקיל אתי שלא לשמו ומפיק מידיה.
דהא סתמי דפסח לשמו קאי. ואפילו הכי כי שחיט ליה בשאר ימות השנה שלא לשמו כשר, אלמ' אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו וכשר. מהיכא דלא אמ'. אע"ג דהיכא דלא אמ' מרישא לשמו ואמ' שלא לשמו כשר, היכ' דאמ' פסול. דהא שלא לאוכליו פסול. ואע"ג דסתמיה לאוכליו קאי אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מסתמיה, וכי אמ' ברישה לאוכליו והדר שלא לאוכליו לא אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מידי לאוכליו וכשר. הכי השת'. מי דמי סתמא דלאוכליו לסתמא דלשמו דתילפינהו מהדדי, התם דסתמא לשמו אלים טובא דכל כמה דלא איעקר ליה שם פסח מיניה בשחיטה סתמו לשמו קאי, ואפילו הכי כי אמ' שלא לשמו מפיק ליה מסתמיה וכשר, הילכך כי אמ' לשמו ברישא נמי יליף מינה דאתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו, דלא שני לן בה היכא דאמ' מהיכא דלא אמ', אבל אוכליו מי אלים סתמא דידיה, דסתמ' ליקו להני אוכליו כל כמה דלא שחיט ליה לשם שלא לאוכליו, הא אי בעו מימשכו הני מיניה ומוכרין אותה לחבורה אחרת. דתנן נימנין עליו ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט. הבא למנות עליו ימנה והרוצה למשוך ידיו הימנו שכבר נמנה עליו ימשוך, הילכך לא אלים סתמא דלאוכליו, ואע"ג דאתיא מחשבת שלא לאוכליו ומפק' ליה מסתמיה ופסלא ליה, שני לן היכא דאמ' לאוכליו ברישא מהיכא דלא אמ', דהתם טעמ' משום דלא אלים סתמיה הוא ואיכ' למימ' אימשיכו להו קמאי ואימנו עליה חולה וזקן ואישתחיט כוליה שלא לאוכליו, וכי אמ' לאוכליו ושלא לאוכליו הוו להו מקצת אוכלין ולא פסלי. והשת' אסיקנא דפסח ששחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר, וכל שכן שחטו שלא לשמו ולשמו דכשר, דאתי שלא לשמו ומפיק מיד לשמו, דהא תחילתו לכשרות איכוון.
ה"ג פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו. ולא איצטריכא לן למיגרס לשמו, דכי שחטו סתם לשמו קאי, דהא בעי דנעקריה משם פסח מדמהדר למיבעי שינוי בעלים אי הוי עקירה אי לא. בשינוי בעלים. של ראובן היה ושחטו לשם שמעון, אבל לא עקר שם פסח ממנו דנימ' לשם שלמים. בשנוי קדש. שלא לשמו ומכשר ליה דבהני הויא עקירה וכאמר שלא לשמו דמי. שינוי בעלים פוסלו. את הפסח בזמנו לגמרי, וכן החטאת ושאר הזבחים מונעו מלעלות לשם חובה, וכל תורת שינוי קדש עליהן בשמעתא קמייתא דזבחים [ז' ע"ב], שמור את חדש האביב ועשית פסח [דברים ט"ז] שתהא כל עשייתו לשם פסח, וכת' [שמות י"ב] ואמרתם זבח פסח הוא שתהא זביחה לשם פסח אם אינו ענין לשינוי קדש תניהו ענין לשנוי בעלים, וכת' הוא לעכב בין הכא ובין הכא, והדר מפקינן שאר עבודות בשינוי בעלים שיהו כזביחה משלמים, והדר מרבינן חטאת דומיא דפסח. מה לשינוי קדש. דין הוא שיכשיר שלא בזמנו, שהרי עקירתו חמורה שבמקום שהוא פוסל פסולו חמור. פסולו בגופו. שמחשבתו על עצמו של קרבן. וישנן בארבע עבודות. שחט או קיבל או הילך או זרק שלא לשמו פסול, דכל ארבע עבודות דם ילפינן ליה לפיסולא בפר' קמא דזבחים [ז' ע"ב], שחיטה מזבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח, ושאר עבודות מועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח.
<h2>דף סא.</h2>
וישנו לאחר המיתה. מת ובנו מביא קרבן אביו ושחטו שלא לשמו לא עלה לשם חובה, ואחריות הקרבן מוטל על נכסי המת וצריך להביא אחר, וישנו בקרבן ציבור כקרבן יחיד.
אבל שינוי בעלים. מחשב בדבר אחר הוא ואינו בארבע עבודות, בשאר זבחים דלאו פסח דלאו עיקרן לאכילה אתי אלא לכפרה, ולא שייך שינוי בעלים אלא בזריקה שהבעלים אין להם בקרבן אלא כפרתו וכפרה ליתא אלא בזריקה, וכי מרבינן שאר עבודות לפסולא בשינוי בעלים בפר' קמ' דזבחים [ד' ע"א], לא מרבינן אלא שוחט להתכפר אחר בזריקת דמו או מוליך או מקבל לזרוק לשם אחר או זורק ממנו לשם אחר אבל שוחט לשם אחר שתהא השחיטה לבדה לשם אחרים ובשעת שחיטה אין דעתו על הזריקה אלא לבעליו כשר, והכי אמרי' התם [י' ע"א] אמ' רב אשי קל וחומ' מה אם במקום שאמ' הריני שוחט לשם פלו' כשר, שחטו לזרוק לשם פלוני פסול מקום שאם אמ' הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול שחטו לזרוק דמו שלא לשמו אינו דין שלא פסול כו', ושמעי' מינה מיהא דאין מחשבת שינוי בעלים בשאר עבודות אלא אם כן מחשבין באחת מהן על מנת לזרוק, אבל בשינוי קדש, שחט שלא לשמו פסול, דכת' [שמות י"ב] ואמרתם זבח פסח הוא לעכב, וכן בחטאת ושחט אותה לחטאת ולעכב כדנפק' לן התם [זבחים ט' ע"ב], ובשלמי' זבח שלמיו זביחה לשם שלמים למצוה, ואם שחט שלא לשמו כשרי', אבל לענין שינוי בעליו אפילו פסח אינו בארבע עבודות אלא בזריקה לבדה ואם שחט שלא לשמו כשר, דכי אמרי' במתני' שלא לשם מנוייו דהוא (ובעליו) פסול כשחישב לעקור למנוייו, דכיון דפסח עיקרו לאכול בעליו כי שחיט ליה לעקור אכילתו ממנוייו פסיל ליה, אבל שינוי בעלים היכא דלא מדכר אכילה, אלא אומר הריני שוחט שלא לשם בעליו כשר בכולהו עבודות חוץ מזריקה, שאם זרק שלא להתכפר בו בעליו או שחט או קיבל או הילך על מנת לזרוק שלא לשם בעליו פסול, וכי אמרי' דאין מחשבת אוכלין מנויין ובעלים בזריקה, היינו נמי היכא דמדכר אכילה דאמ' הריני זורק להאכילו שלא לאוכליו ושלא לבעליו, דפסול זה בשחיטה כת' ולא בזריקה, ושינוי בעלים בזריקה היכא דלא מדכר אכילה פסול כדיליף לקמן בשמעתין [ס"ב ע"א] וכפר עליו ולא על חבירו, ור' פירש אינו בד' עבודות בשאר זבחים דלאו פסח דפסח הואיל עיקרו ליאכל לבעלים מהני שינוי בעלים בשחיטתו, ופירש נמי דאע"פ דאין מחשבת אוכלין בזריקה יש מחשבת מנויין בזריקה מדאמרי' וכפר עליו ולא על חבירו.
ואינו לאחר מיתה. דאין שם בעלים עליו מאחר שמת, ואם שינה שמו כשר. ואינו בציבור. כגון תמיד דלשם מי ישנה אותו שלא יהא בעליו, אם לשם גוים לא מיפסיל כדאמרי' התם ולקמן כשמעתין דאין שנוי בעלים פוסל אלא אם כן שינהו למחוייב כפרה כמותו, כדיליף מלכפר עליו ולא על חבירו, אלמא שינוי בעלים פסול (וחבירו) [בחבירו] דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו ואי לא לא פסיל. ואע"ג דתרתי. מהנך ד' פירכי. לאו דווקא. כלומ' לאו פירכא נינהו. תרתי מיהא דווקא. ומפ' ואזיל הי תרתי לאו דווקא. פסול מחשבה. דשלא לשמו לא מיקרי פסול הגוף הואיל ואינו מחשב באכילת אדם או באכילת מזבח דהוא פסול הגוף. ולרב פנחס. בפר' קמא דזבחים אמרה. יש שינוי בעלים לאחר מיתה. ואם שחטו לשם בעלים אחרים צריך היורש להביא אחר. ופסול. דאם שינוי קדש פסולו חמור הוי עקירה ומכשיר שינוי בעלים שהוא קל אינו עקירה ואינו מכשיר.
לאוכלין ושלא לאוכלין כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי ולקמיה מפר' טעמ'. שחטו. לפסח קודם חצות היום בשעה ששית פסול, שהרי נאמר בו [שמות י"ב] בין הערבים, ובתוך שעה ששית אין לך דבר לתלות שיהא ראוי לקרותו בין הערבים ולהכשיר שעדיין השמש הולך ומתגבר, אבל לאחר חצות כשר אפילו בתחילת שבע, ומיהו עיקר אתחלתא דמצותיה בשש ומחצה מכי ינטו צללי ערב דההוא שעתא מתחזי לכולי עלמא דבין הערבים הוא. קודם לתמיד כשר. דכי אמרן [לעיל נ"ט ע"א] יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים כו' למצוה ולא לעכב. ממרס בדמו. שלא יקרש, כדי שיהא ראוי לזריקה אחר תמיד. ואם זרק. קודם לתמיד כשר.
במכסת. לשון מנויין כמו [ויקרא כ"ז] את מכסת הערכך. שנה עליו. לשון מנין. ר' אומ'. לר' נפיק ליה עיכובא לשלא למנוייו מהיכא דנפקא לן בפר' קמא דזבחים. ולי נר' דקסבר ר' כעובר על המצוה הוא וכשר ופליג אמתני', והיינו דמשמ' ליה תכוסו לשון שחיטה לומר דלא שנה עליו. סורסי. ארמי, חכמי האומות קורין לו לינגא שורייא. כוס. שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכויין למנוייו. לפי אכלו. הראוי לאכל פרט לחולה ולזקן לערל ולטמא, ואפילו הן מנויין. ואיתקוש אוכלין למנויין. דהכא והכא לעכב.
<h2>דף סא:</h2>
שחטו. המאכילו למולין מנויין, אבל יתכפרו בו בזריקתו ערלים מנויין (ולא מולין מנויין), אי נמי בערלים שאין מנויין נמי עסיקינן דהא דאמרי', אין מחשבת מנויין בזריקה היכא דאדכר שם אכילה, והכא עסיקינן בדלא אדכר אלא אמ' הריני שוחט לשם מולין והריני (שוחט) [זורק] לשם ערילים. יש מחשבת כו'. הואיל וחישב בזריקה שהוא עיקר כפרה לשם אחד מן הפסולין פסלו. אין מחשבת ערלים בזריקה. אע"ג דכולה זריקה בערלות, לא מהניא לפסול וטעמ' מפרש לקמיה.
ורב חסדא. דאמ' לעיל יש מחשבת ערלין בזריקה, אמ' לך האי זאת לאו לקולא גבי זריקה הוא אלא לאחמורי עלה אתא, והכי קאמ' זאת היא דמקצת ערלה לא פסלא בה, אבל זריקה אפילו מקצת פסלא. וכי תימ' מאי חומרא דזריקה. משחיטה דמוקמת קולא דמקצת ערלה אשחיטה ולא אמרת זאת אזריקה הוא, דמקצת ערלה לא פסלא, אבל בשחיטה אפילו מקצתה פסלא, היינו חומרא דילה דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה אם חישב באחת מארבע עבודות על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו פיגול הוא וחייבין עליו כרת אפילו אכל ממנו תוך זמנו דכתי' [ויקרא ז'] והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ובלבד שיעשו כל עבודות שלאחריה שלא בפסול אחר, אלא או שתיקה או בכשרות על מנת תוך זמנו או על מנת פיגול כמותה, אבל חישב באחת מעבודות שלאחריה פסול אחר, כגון חוץ למקומו שוב אין בו כרת כדאמרי' במנחות [ט"ז ע"ב] ובזבחים [כ"ח ע"ב] פרק שיני, הרצאה כתיבה בפיגול כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו או בפיגול או בכשרות, אלמ' לא מיקבע ודאי של פיגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודות דכל שעתא קאי בספק שמא יחשב פסול אחר בעבודה הבאה ויפקע שם פיגול ממנו.
מנא אמינא כול'. יכול יפסול, ערל. בני חבורה הבאים עמו. דאם נמנו עליו ערלים ומולים ושחטו לשם כולן יכול יפסל. הואיל וטומאה פוסלת. שחטו לטמאין, דבעינן הראוי לאכלו, כדכ' [שמות י"ב] לפי אכלו תכוסו תשחטו, ולתנא קמא דלית ליה לשון סורסי בתריה כתי' ושחטו אותו. וערלה פוסלת. מהאי טעמ' נמי דראוי לאכילה בעינן. מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה. כגון לטהורין ולטמאין. ככל טומאה. כאילו נשחט כולו לטמאים, ולקמן פריך מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומה שנא ערלה דמספק' ליה. וזמן פוסל. שחטו על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו נעשה כולו פגול, והיינו מקצת זמן שלא חישב אלא על כזית הימנו, כדכתי' [ויקרא ז'] אם האכל יאכל ותניא בתורת כהנים [צו פרשה ח' ה"א] ובזבחים [כ"ט ע"א] כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתו' מדבר וכת' האכל יאכל אכילה בכזית. ערלה וטומאה אינה נוהגת בשאר זבחים שכן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, ולא מעכבא בהו אכילת בעלים. ערלה לא הותרה מכללה. שאין שום קרבן נאכל לערלים, דילפינן ביבמות [ע"ג ע"א] דערל אסור בקדשים, דאתי בקל וחומר מפסח הקל, וזמן נמי לא הותר בשום קרבן לאוכלו חוץ לזמנו, וטומאה הותרה מכללה, דכל קרבן שיש לו זמן קבוע דוחה את הטומאה ואפילו הוא של יחיד, כגון אילו של אהרן ביום הכפורים, ולקמן [ע"ו ע"ב] תנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה.
ת"ל [שמות י"ב] זאת. זאת חוקת הפסח וכת' בההיא פרשת' כל ערל לא יאכל בו. מאי זאת. היכי משמ' מזאת דאין פוסל בני חבורה הבאין עמו על כרחיך מילת' אחריתי קאמ', והכי קאמ' ת"ל כל ערל, דאי איכ' כולה ערלות דשחיטתו לערלים הואי ולא נמנו בה מולין נפסל ושוב לא יאכל בו, אבל מקצת ערלות לא פסלא, דאין פוסל בני חבורה הבאין עמו, וזאת אתא דלא תימ' הוא הדין לזריקה דכולה ערלות מיהא פסלא בה אם שחטה למולין על מנת לזרוק דמו לערלים לבדם. ת"ל זאת. דמשמ' בעבודה אחת הוא דפסלא ערלות, והיינו שחיטה דהיא תחילה לעבודות, והיא הוזכרה אצל מנויין ואוכלין כדמפרש. וכי תימ' מאי קולא דזריקה. משחיטה דתימ' האי זאת אשחיטה קאי ולמעוטי זריקה, היינו קולא דידה דלא איתרבאי מחשבת אוכלין אצל זריקה, דשחיטה גלי בה רחמנא, הילכך מסתברא דזאת דפסיל ערלות אשחיטה קאי ולאו אזריקה.
מתקיף לה רב אשי. בין לרבה בין לרב חסדא, ממאי דהאי וכל ערל עד דאיכ' כולה ערלה משמ', דניתי זאת למעוטי זריקה למר לחומרא ולמר לקולא ות"ל זאת דקתני תנא מילת' אחריתי קאמ', דילמ' זאת דקתני תנא אמילתיה קאי ומיניה יליף דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו, ומשום דכל ערל כל דהו משמ', ה"ק יכול יפסול בני חבורה ושוב לא יאכל בו שום אדם. ת"ל זאת. עבודה שלימה בעינן בערלות, ולעולם לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה שוין.
<h2>דף סב.</h2>
בהאי קרא פליגי. ושיתכפרו בו ערלים דקאמ', שאין מנויין עליו קאמ', ומשום מחשבת שלא למנויין קאמ', אבל במנויין עליו ושחטו למולין שהיו נמי מנויין לזרוק דמו למנויין ערלים שבהן לבדם, דהויא כולה זריקה לערלים מנויין דכולי עלמ' פסול, והכא בערלים שאין מנויין פליגי, ומשום דשנוי בעלים ישנו בארבע עבודות על ידי זריקה כדפרישית פליגי הכא אם ישנן נמי על ידי זריקה בערלות, ובהאי קרא פליגי דכת' בכל הקרבנות [ויקרא א'] לכפר עליו, וכפרה היינו זריקה הזורק לשם בעליו מתכפר ולא הזורק לשם חבירו. רבא סבר חבירו. דפסיל משום שינוי בעלים דומיא דידיה בעינן, מה הוא דבר כפרה כו'. דלאו בר כפרה הוא. דלא חזי לפסח. ומתקן נפשיה. מל את עצמו.
הואיל ואי מיקלעי אורחים חזי ליה לא לקי. ואע"ג דאיהו השתא קסעד ליה ולא צריך למידי. מחוסר מעשה. דלא מל. לאו מחוסר מעשה. דאורחין ממילא מיקלעי, והואיל כי האי אית ליה. אלא לרב חסדא קשיא. השתא היכא דלא מיחסר מעשה, כגון זימון אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה הואיל, הכא דמחוסר מעשה אית ליה הואיל. לקולא. לפוטרו ממלקות לית ליה הואיל. לחומרא. לפסול בפסח.
בטומאת גברי. שנמנו עליו טמאין וטהורין כדמפר' לעיל. לא פסלי להו טמאין לטהורים. כלומ' לא פסלי להו טמא לפס' על הטהורים. ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאוכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתי' [שמות י"ב] לפי אכלו תכסו. ואיבעי' אימ'. לעולם בטומאת בשר ומאי אינו נוהג בכל הזבחים, אין מנהגא דשאר זבחים שוה למנהגא דפסח, דאילו בשאר זבחים לר' יהושע דאמ' בכיצד צולין [ע"ז ע"א] אם אין בשר אין דם אין דם אין בשר, וקודם לאכילת אדם זורק את הדם, דכת' [דברים י"ב] ודם זבחיך ישפך על מזבח יי' אלהיך והבשר תאכל וכו', אבל חלב קודם לאכילת מזבח כדאמרי' בכיצד צולין [ע"ט ע"א], אמ' קרא [ויקרא י"ז] והקטיר את החלב וג' וסמיך ליה וזרק הכהן חלב ואע"פ שאין בשר, ואילו בפסח לא מהניא אכילת מזבח לזרוק דם עליה, אלא אם כן נשתייר כזית בשר לאכילת אדם כדתנן בכיצד צולין [ע"ח ע"ב]. דנין דבר שלא הותר מכללו. עורלה במקום שנאסרה, דהיינו בפסח לא הותרה. מדבר שלא הותר מכללו. זמן.
<h2>דף סב:</h2>
היכא אישתראי. טומאת בשר לאכילה, אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה הני מילי להקרבה אבל למיכליה בטומאה לא דתנן בכיצד צולין [ע"ו ע"ב] חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו'. אלא פשיטא בטומאת גברי. שאפילו פסח שלא הותר ליחיד טמא לשלח פסחו בעזרה לשחוט, הותר לציבור טמאין להביא פסחיהן בטומאה אם רובן טמאים נמצא שהותרה מכלל איסורה. שמתחלתו לא בא. לא נאמרה עיקר הבאת פסח אלא לאכילה, וכי שרייה רחמ' לאייתויי בטומאה ברוב ציבור, כדכת' [במדבר ט'] איש איש כי יהיה טמא וג', איש נדחה לפסח שיני ואין ציבור נידחין אדעתא למיכליה שרייה.
שעיברה שנתו. שנולד אשתקד קודם ראש חדש ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן ועיברה שנתו תו לא חזי לפסח, כדכ' [שמות י"ב] זכר בן שנה, וקאי לשלמים כדילפינן בפירקין דלקמן [ע' ע"ב] פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. ושחטו בזמנו לשמו גר'. דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח בזמנו, וכן שוחט שאר זבחים לשם פסח בזמנו. ר' אליעזר פוסל. וטעמ' מפר' בפר' קמא דזבחים, [י"א ע"א] ומה פסח שמותרו בא לשלמים שחטו לשם שלמים בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפסול. ור' יהושע מכשיר. דכל הזבחין שנזבחו שלא לשמן כשירין חוץ מפסח וחטאת, ואי משום דנשחטו לשם פסח קל וחומ' הוא, ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרין כשירין לשמו, בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשירו לאחרים לשמו וכל טעמייהו התם מפרש. שלא בזמנו. לא פסיל ליה ר' אליעזר אם שחטו לשם פסח כדאמ' ליה ר' יהושע, ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשרים לשמו, ולאו מהדר ליה ר' אליעזר לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו, ואם איתא לדרב חסדא דאמ' מחשבת שינוי בעלים מועלת בערלים לחומרא, משום הואיל מחשבת שינוי קדש נמי תועיל לשלא בזמנו לחומרא, דהואיל ואילו זמנו הוה ושחיט אחרים לשמו מפסיל, השת' נמי מיפסיל דליכ' למימ' שינוי בעלים חמור דאדרבה שינוי קדש חמור כדאמרן. שלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים. דנפק' לן לקמן [ע' ע"ב] מוזבחת פסח צאן ובקר, דפסח שניתותר אחר הפסח קרב שלמים, ואף קודם הפסח נמי נפ' לן בפר' קמ' דזבחים [ט' ע"א] מקרא אחרינא, מואם הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן, דהיינו פסח יהא לזבח שלמים. אחרים כשרים לשמו. דמקשינן אחרים לשמו הוא לשם אחרים לכל מילי, אפילו להכשירו, הואיל וקרא רמי ומקיש להו בחדא מילתא לפסולא.
ספר יוחסין. מתני' דדברי הימים וכתובה היתה בימיהן, אע"פ ששאר התלמוד כולו בגירסא. אין שונין ספר יוחסין לא ללודים וכו'. לדחוייה קא איכוון. ל"א לפי שאינן מיוחסין. רבוותא. רבנין. לא יצתה ידי חובתה. לא למדתו כל צרכה בשלש שנים. שקל קלא. גוש עפר שקורין מוטא. פתק ביה. השליך אחריו. א"ל. ר' שמלאי א"ל לר' יוחנן. מה בין לשמו ושלא לשמו למנוייו ושלא למנוייו. מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול למנוייו ושלא למנוייו כשר. פסולו בגופו. מחשבתו בגופו של קרבן, אבל מחשבת מנוייו פסול דבר אחר הוא. אי איפשר לברר איסורו. מה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו, אוכליו איפשר לברר חלק אוכליו לצד אחד וחלק לחולה ולזקן לצד אחר, אי נמי לברר אם אמת מחשבתו או אין בה ממש, כגון יאכילנו לראויין ונמצאת מחשבתו בטלה למפרע ולשאינן ראויין יחזיר דמיהן וכן קיבל ר'. בארבע עבודות. אלא בשחיטה, דאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן קבלה והולכה. מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור, כגון כבשי עצרת שמתירין הלחם, דאם חישב בשחיטת הכבשים להאכיל לחם לשאין ראויין לאוכלו אין בכך כלום, דלא שייך פסול אוכלין אלא בפסח שעיקרו לאכילה באו כדנפק' לן מלפי אכלו תכסו, ופסח קרי ליה הכא קרבן יחיד, מפני שכל אחד מקריב פסחו, ואיכ' דוכתי בתלמוד [להלן פ' ע"א] דקרי ליה קרבן ציבור, משום דאתי בכינופיא. משום דאי איפשר לברר איסורו. כלומר דלא אפשר לברר איסורו, משום דמחשבתו בגוף הקרבן הוא. תשש כחן. ששכחו טעמי תורה שהיו בו. מאצל לאצל. שני מקראות הן ופרשה גדולה יש ביניהן, ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל וסיפה דפרשת כל אלה בני אצל. הקדים מולין לערלין. אמ' הריני שוחט למולין ולערלין. ה"ג דליתא לכולה שחיטה בערלות.
<h2>דף סג.</h2>
באד"ה עדיין היא מחלוקת ס"א. כלומ' כיון דאין שהות בדבר לחול שניהן זה אחר זה חלין שניהן כאחד לדעת אביי דחציה עולה וחציה שלמים ודאי אין שהות בדבר לחול שניהן זה אחר זה דכיון דאי חציה עולה מיד הויא כולה עולה שהרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בה ומשו' הכי חלין שניהן כאחד מפני שהמחשב או המקדיש רוצה שיחולו שניהן כאחד ועל מנת כן הקדיש ובודאי אי סבירא לן אינה לשחיטה אלא בסוף עירוב מחשבות הוי אפי' לר' יהודה אלא סבירא ליה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ורבא סבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ואע"פ שאין שהות בדבר לחול זה אחר זה סבירא ליה לר' יהודה תפוש לשון ראשון הכי נמי אמרינן בחציה עולה חציה שלמים. ישנה לשחיטה וכו'.
וכדרבא. בפר' שיני דזבחים [ל' ע"א]. עדיין היא מחלוקת. גבי תפוס לשון ראשון, דאיפליגו בה ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר, דקסבר תפוס לשון ראשון, ר' יוסי אומ' דבריו קיימין, דאף בגמר דבריו אדם נתפס, ואיבעיא להו חצייה עולה וחצייה שלמים מי מודי בה ר' מאיר או לא, מי אמרי' טעמ' דר' מאיר משום דנמלך הוא, וכיון דחל שם עולה עליה תו לא פקע, אבל כי אמ' לחצאין ליכ' למימ' הכי, או דילמא כיון דפשטה בה קדושת עולה ברישה תו לא חילא עלה קדושת שלמים, ואמ' אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר, רבא אמ' עדיין היא מחלוקת, ואותביה רבא לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ [כזית] למחר דקא פליג ר' יהודה אדרבנן ואמ' כר' מאיר דאמ' תפוס לשון ראשון, דקאמ' זה הכלל כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות, שחישב בעבודה שנייה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול לא מפק' ליה מיד פיגול דתפוס לשון ראשון, ורבנן סברי אף בגמר דבריו אדם נתפס והוה ליה בחדא עבודה עירוב מחשבות, ולא קירב המתיר כולן כמצותן, ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה כתיבה ביה, אלמ' מאן דאית ליה תפוס לשון ראשון אפילו לחצאין נמי אית ליה, דהא זיתי טובא יש בזבח, וכי פגיל ופסיל בעבודה אחת לחצאין משוי ליה ר' יהודה פיגול משום דתפוס לשון ראשון, דאי תפוס לשון ראשון לית ליה, עירוב מחשבות הוי ולא הוי פיגול, ואמ' ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה היא, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכגון דאמ' סימן ראשון חוץ לזמנו ושיני חוץ למקומו, ור' יהודה סבר מפגלין בסימן אחד דהוה ליה פיגול בעבודה אחת ופסול סימן שיני בעבודה שנייה, דאי נמי לית ליה לר' יהודה תפוס לשון ראשון בשתי עבודות עירוב מחשבות ליכא, ומה שפיגל בראשונה פיגל ואין פסול של אחריה מועיל, ולרבנן מועיל, ומדאמ' ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף מכלל דרב[א] דאותביה מיהא סביר' ליה, אליבא דר' מאיר ור' יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה מחשבה בסוף שחיטה הואי והוה ליה חדא מחשבה, ונימלך ליכ' למימ' דהא בשתי זיתים חישב, ואפילו הכי פליגי, והיינו דאמרי' הכא לימ' קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמ' התם עדיין היא מחלוקת באומר לחצאין, ועל כרחיה אית ליה לר' מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ואחרים היינו ר' מאיר, הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומ' שני דברים, והיכא דהקדים מולים לערלים בסוף שחיטה מולים חיילי כולה הקדים ערלים למולים ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלא, והא דמייתי הכא להא דרבא לאו דווקא דלרבא יש שהות בסוף שחיטה לומ' שני דברים, דהא מחשבת הזמן ומחשבת המקום דמותיב מיניהו בסוף שחיטה אמ' להו. והכא במאי עסיקינן. דקתני הקדים ערלים למולים פסול, כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלין ולומר לערלין ולמולין, וכל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא. לא בעינן פיו ולבו שוין. והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה, ואע"פ שלא היה בלבו אלא למקצתה.
לעיל. הילכך הקדים מולים לערלים מולים חיילי כו', משום תפוס לשון ראשון, וכן ערלין למולין, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואמ' למולין בסימן ראשון ולערלים בסימן שיני, כיון דלר' מאיר מפגלין בסימן אחד הוה ליה כמחשב בשתי עבודות אחת למולים ואחת לערלים דפסול, כדאמרן בשתי עבודות דר' מאיר מודה, ור' יהודה יש אומרים אף דגמר דבריו מכשיר, ויש אומר' אף אינו מכשיר.
שאיני נהנה לזה. לאיש הזה. לא אמ' כלום. וסתם משנה ר' מאיר. רישא כו' וסימן שיני אף לערלים וסיפה כו'. וסימן שיני אף למולים, ובסוף קיימ' מילתיהו דאחרים, והכי קאמרי הקדים מולים לערלים אהני אף דערלים לאכשוריה, דכי שחיט סימן ראשון לשם מולין כולו ובסימן שיני הוסיף ואמ' אף לערלים, פתיכי מולין בכולהו סימנין וכשר, וכי שחיט סימן ראשון לשם ערלים, דנגמר סימן ראשון בערלות נפסל, דר' מאיר לטעמיה דאמ' במנחות [ט"ז ע"א] מפגלין בחצי מתיר, הילכך אף דמולין לא אהני מידי לאכשוריה, דאפילו סימן שיני כולו למולין נפסל בסימן ראשון. מפגלין בחצי מתיר. יש פיגול במחשבת חצי מתיר, והאי חצי מתיר הוא דשחיטה בב' סימנין היא, וכשם שמפגלין כך פוסלין, מפגלין בחצי מתיר דר' מאיר, גבי מנחה איתה במסכת מנחות [ט"ז ע"ב], דתנן פיגל בקומץ ולא פיגל בלבונה פיגל בלבונה ולא בקומץ, כלומר חישב בהקטרת האחד על מנת לאכול למחר, ר' מאיר אומ' פיגל וחכמ' אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל. פתיכי. מעורבין.
עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ [שמות ל"ד]. אף התמיד. של בין הערבים דערב פסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמר'. ור' שמעון אומ' הפסח בארבעה עשר. ששחטו על החמץ. לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר ושחיטה ראויה היא ושמה שחיטה. שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, והכי אית ליה לר' שמעון בכל דוכתא, בכיסוי הדם [חולין פ"ה ע"א], ואותו ואת בנו [שם פ"א ע"א], ובתשלומי ארבע וחמשה [ב"ק ע' ע"א]. ושאר כל הזבחים. ששחטן בארבעה עשר לאחר חצות על החמץ. בין לשמן בין שלא לשמן. אע"פ שכשרין הן, כדתנן [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים. פטור. כדמפ' בגמר' בעידנא דמחייב אפסח לא מיחייב אשאר זבחים. ובמועד. בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ. פטור. מלא תשחט דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה. שלא לשמו, אלא לשם שלמים. חייב. דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא, ואיכ' מלקות נמי דשחיטה. ושאר כל הזבחין. ששחטן במועד על החמץ. בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דכשירין הן, ובגמ' מפר' דקרא אשאר זבחים נמי אזהר. חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא כדתנן בזבחים [שם] חוץ מן הפסח והחטאת, וטעמ' משום דכתי' בשחיטתה, חטאת היא ולא הנשחטת שלא לשמה.
עד שיהא לשוחט כו'. ואע"ג דכתי' על חמץ סתמא. או לזורק. אם היה לכהן הזורק חמץ, עובר שוחט משום לאו דלא תשחט והזורק עצמו עובר משום זורק על חמץ, לקמן, דמרבינן במכילתא [משפטים פרשה כ'] זריקה כשחיטה, וכן זורק כשוחט מדכת' לא תשחט על חמץ דם.
<h2>דף סג:</h2>
או לאחד מבני חבורה. אבל אם היה חמץ לאחד שאינו מבני חבורה ואפילו ישנו עמו בעזרה ואילו השוחטין פסחן רואין אותו והתרו בו אין עוברין, כדמפ' לקמן מדכת' לא תשחט ולא ילין, כל שישנו בהלנה ישנו בשחיטה. בעל בסמוך. כל היכ' דכת' על בסמוך משמ', והכא על חמץ כתי' כמו [במדבר ב'] והחונים [ו]עליו מטה מנשה. בפנים. בעזרה. לחמי תודה. משהוקדשו בפה קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה, אבל לא קידשו קדושת הגוף, ואם ניטמאו נפדין ויוצאין לחולין, ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע דמחוסר כיפורים ובלינה, ואם נטמאו ישרפו כדכת' [ויקרא ז'] על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח, ואמ' מר במנחות [ע"ח ע"ב] קרבנו על זבח מלמד שאין לחם קרוי קרבן אלא בזביחה. לא קדש. קדושת הגוף. בית פאגי. מגדל הבולט מן החומה עצמה ונקרא כך, והוא מקום חיצון שבירושלים, והואיל והוא חוץ לירושלים כולה ואינה מקום אכילת קדשים קלים ואם יצאו שם נפסלין, לא מקדשא ליה שחיטה, אבל אי חוץ לחומת העזרה קאי אע"ג דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה, הואיל ומקום הכשירו הוא עומד שפיר דמי, ולא בעינן על בסמוך. אלא. הכא גבי חמץ. בהתראת ספק קא מיפלגי. דמלקות ליתיה אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על החמץ, אי חזינן חמץ גביה ומתרינן ביה הויא התראה ודאית ואי לא אע"ג דחזינא לחמץ מעיקרא בביתיה התראת ספק הוא, ואפילו חיפהו בכלי ברזל דשמא בא אחר וגילהו והוציאו, ואפילו משתכח אחר התראה, שעת התראה מיהא מספק' לן. ר' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ואי אשתכח דהוה ליה מיחייב.
נ"א התראת ספק. דכי מתרינן ביה אכליהו היום פן תעבור על השבוע' שמא יעבור שמא לא יעבור על התראתינו דעדיין יש שהות ביום והתראה לא חיילא אלא בתוך כדי שאלת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי דאי עבר על התראה בתוך כדי דיבור חייב ואי לא לא והאי להכי פטור דלא קא עבר על התראה בכדי שיעור דאכתי מצי למיכל עד שתחשך והויא ליה התראת ספק. לאו שאין בו מעשה. דלא קא עביד כלום ויושב הוא וממילא קא מיבטלא שבועתיה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דכתי' [דברים כ"ח] אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' וסמיך ליה והפלא ה' את מכותך, והפלא זו מלקות היא דכתי' [שם כ"ה] והפילו השופט וגו' ארבעים יכנו אבל אי הוי לאו שיש בו מעשה כגון השוחט פסח על החמץ אע"ג דהתראת ספק היא לוקה. וצריכא. לאיפלוגי בחמץ ובלחמי תודה. בהא. השוחט הפסח על החמץ אע"ג דהתראת ספק היא. דכל היכא דאיתיה איסורא הוא. אפי' אין עמו בעזרה אלא בביתו משום שנאמ' [שמות י"ב] אך ביום הראשון שאור וגו'. מקדש לחם. קדושת לחם ה"נ לא מיקדש לחם עד דליהוי שעת שחיטה בעזרה דעל בסמוך בעינן. בהא. בהשוחט את התודה בהא קאמ' ר' שמעון בן לקיש דבעינן על בסמוך. אימא מודה ליה לר' יוחנן. דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה צריכא.
פטור. ממלקות דלא תשא. התראת ספק. דבעינן שיעבור בשעת התראה וכי מתרינן אכליהו היום פן תעבור, שמא יעבור על התראתינו שמא לא יעבור דעדיין יש שהות ביום ואין לנו לכוין שעת עברתו של יום לומר לו אכול פן תעבור על שבועתך דהא בא בין השמשות דספיקה, ואפילו הוא אומר כל בין השמשות אכול כמה פעמי' כל דיבור ודיבור ספק הוא אם הוא התראה. לאו שאין בו מעשה. דכי לא אכיל ליה לא עביד מידי, אבל שבועה שלא אוכל היום ולא עבר היום עד שאכל חייב, (ולר' שמעון פטור), לאו שאין בו מעשה (לכולי עלמ') אין לוקין עליו דנפק' מלא תשמור לעשות והפלא בפר' אילו הן הלוקין [י"ג ע"ב].
וצריכ'. לאיפלוגי בחמץ ובלחמי תודה. איסורא הוא. איסור חמץ עליו. מידי דהוה אכלי שרת. דמקדשי (נמי שירי שאר מנחות) לגופא כדכ' [שמות ל'] כל הנוגע בהם יקדש ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן, הכא נמי זבח במקום כלי שרת קאי ולא יקדש הלחם שבכלי חול או בכלי שרת אלא בסמוך לו.
רב הושעיא. הא דפשיט' ליה לריש לקיש לעיל הוא מיבעיא ליה. אפילו לאחד בסוף העולם. שאינו מבני חבורה אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט זה עליו אם התרו בו. כל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן בל תותירו. לא תשחט ולא ילין. בחד קרא נינהו. הילכך אפילו כהן המקטיר כו'. לא מיבעיא שוחט ויש לו למקטיר עובר דהא קשחיט על חמץ דהנך דאיתנהו בלא ילין בהלנת אימורים, אלא אפילו כהן המקטיר על חמוצו או על חמץ דשוחט וזורק או אחד מבני חבורה עובר דאע"ג דבקרא שחיטה וזריקה הוא דכתיבא, אתיא נמי הקטרה מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודות שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ, הילכך מקטיר נמי עובר.
הואיל וישנו בהלנת אימורין. דכתי' בהו ולא ילין חלב חגי עד בוקר. ואחד הזורק. על החמץ דמרבי מדם. אחד המקטיר. שישנו בהלנה אבל המקבל ומוליך שאינן בהלנה לא. אבל המולק את העוף. של מחוסר כיפורים, דאמרן בפיר' [נ"ט ע"א] דכשר להקריבו אחר התמיד שהיא זמן שחיטת הפסח, אינו עובר עליו משום לא תשחט, ולקמן מוקי לה כר' שמעון דמחייב נמי שאר זבחים במועד, והכא טעמ' לפטורא משום דארבעה עשר דמחייב אפסח לא מחייב אשאר זבחים, דהכי אית ליה במתני', ועוף דנקט לאו דווקא אלא משום דאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת הפסח דהיינו אחר חצות אלא קרבן של מחוסר כיפורים כדי שיאכל פסחו לערב, ורובייהו עוף מייתו זב וזבה ויולדת אפילו עשירים ומצורע עני. אמרו לו. היינו נמי תנא קמא וכפלה משום אמתי וכו'. אחד השוחט. את הפסח. ואחד הזורק. את דמו על החמץ דאירבי מדם. ואחד המולק. חטאת העוף דמחוסר כיפורים, דמליקה במקום שחיטה. ואחד המזה. בדמה דכתי' [ויקרא ה'] והזה מדם החטאת על קיר, ובחטאת העוף קאי והזאתה במקום זריקה. אבל הקומץ את המנחה. במועד על החמץ אע"ג דקמיצה במנחה, (כגון) [כמו] שחיטה בזבח, כדתנן ארבע עבודות במנחה, זבח בעינן וליכא, ומיהו איסורא איכ' מדרבנן. המקטיר את האימורין. בין בפסח בי"ד בין במועד בשאר זבחים אינו עובר.
<h2>דף סד.</h2>
קשיא מליקה אמליקה. דקס"ד בי"ד קאמ' וקתני דעבר אמליקה (דהויא) [דומיא] אשאר קרבנות ועוד דקא חשיב לה שחיטה. ה"ג וליטעמך תיקשי לך היא גופה דקתני רישה לא אמרו אלא פסח לבד. אבל שאר קרבנות לא מיחייב, והדר תני אחד (המולך) [המולק] ואחד המזה. אלא הא והא. תרויהו הנך מתני' כר' שמעון דמתני' דפטר אשאר קרבנות בי"ד ומיחייב עליהו במועד. מליקה אמליקה לא קשיא. קמיית' דפטר בי"ד קאי כדקתני בה בהדיא ותנא עוף והוא הדין לשאר זבחים, אלא משום דאורחיה לעכובי בו ביום אחר התמיד נקט לה, ורישה דמתני' בתריית' דקתני נמי לא אמרו אלא פסח בלבד, ר' שמעון אמרה ובארבעה עשר קאי ואחד השוחט וכו' דסיפה, בחולו של מועד קאמ' ובשאר זבחים ואשמעינן חיובא לזורק ומולק כשוחט דלא תימ' שחיטה דווקא. תנאי היא. הני תרתי סתמי תנאי היא ואליבא דר' שמעון, מר מקיש לא תשחט ללא ילין חלב דהוי אזהרה לכהן המקטיר חלבים, מה שוחט על חמץ חייב על שחיטתו אף מקטיר אימורין על חמץ שחייב בהלנה חייב על הקטרתו, ומר לא מקיש לית ליה הקישא, דאע"ג דדריש לא תשחט על חמץ דהנך דאיתנהו בלא ילין לאיתוי אחד מבני חבורה, האי לאו היקש הוא אלא דרשא בעלמ'.
מאי ניהו תמיד. ואידך זבחי לפסח. זבח זבח תרי זימני. תרי קראי כתיבי, שקיל יוד דחד מיניהו שדי אאידך, קרי ביה זבח, דהיינו פסח, וקרי ביה זבחי לשאר זבחים, דסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. ולמאי פלגינהו רחמ'. ולא כת' זבחיי בחד קרא והכל משמע בין פסח בין שאר זבחים. לומר לך בזמן דאיכא זבח. דהיינו פסח בי"ד, לא מיחייב אשאר זבחים.
הא סתמא פטור. מלא תשחט, דאמרי' כל כמה דלא עקר שם פסח מיניה פסח הוא, ושחטו בשאר ימות השנה ושחיטה שאינה ראויה היא. בעי עקירה. ולא אמרי' סתמיה שלמים הוא, ולשון בעיא הוא, כלומ' פשיטא ליה מהכא או לא. מפי חבורה. כולן שוין בדבר זה לאוקומי מתני' דמשמע דבעי למעקר שם פסח מיניה, כגון שהיו בעליו טמאין בי"ד דסתמיה פסח שיני קאי, משום הכי בעי עקירה, והוא הדין לפסח קודם זמנו, אבל פסח לאחר זמנו לא בעי עקירה, ולא הוה מצי לשנויי כדשנין בכמה דוכתי, וליטעמיך אימא רישה לשמו פטור הא סתמא חייב ש"מ לא בעי עקירה, אלא מיהא ליכ' למשמ' מינה, דאבעויי הוא דאיבעויי לן, ופשטו בני חבורה דלא בעי עקירה, והא דדיקינן מסיפה דבעי עקירה, כגון שהיו בעליו כול' ורישה בשלא היו בעליו וכו', והא כדאיתא והא כדאיתה, אי נמי מרישה לא דייקינן, דכיון דשם פסח עליו סתמא לשמו קרי ליה.
הפסח נשחט בשלש כיתות. פיסחי ציבור, בין שהציבור מועטין ויכולין לישחט כולן בבת אחת, מצוה ליחלק לשלש כיתות זו אחר זו. נכנסה כת ראשונה ונתמלאת עזרה. היו נועלין מיד דלתות העזרה מאליהן. תקעו והריעו ותקעו. קודם שחיטה מפני השיר, שכן דרכן לתקוע לפני כל שיר, והכא שיר שהיו הלויים קוראין את ההלל על שחיטת פסח כדלקמן. והכהנים. הבאין לקבל הדם עומדין שורות שורות ממקום המטבחים עד יסודו של מזבח. בזיכי זהב ובזיכי כסף. כפות גדולות לקבל בהן הדם. ולא היו מעורבבין. כהנים שבידן בזיכי זהב לילך בשורת הכסף, ולא של כסף בשל זהב וטעמ' מפר' בגמ'. שכולה כסף כסף. מאחר שכולה כסף אין מניחין לכנס בה אלא כסף. ולא היו לבזיכין שולים. רחבין מלמטה, אלא תחתיהן חדין, כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע. שמא יניחון. כהנים על גבי קרקע לקבל דם אחר, מחמת שהן מרובין וישכחון ויקרוש הדם ולא יהא ראוי ליזרקן. שחט ישר'. אם רצה, שהשחיטה כשירה בזרים בכל הקרבנות, דמקבלה ואילך מצות כהונה. וקיבל הכהן. דם בכלי מצואר הטלה. נתנו לחבירו כו' מקבל המלא. מיד הנותנו לו ומחזיר הריקן שבא מיד הזורק. הכהן הקרוב כו'. כהן של כל שורה ושורה הקרוב למזבח זורקו זריקה אחת בבזך עצמו זורק, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן טעון אצבע אלא חטאת לבדה דכת' [ויקרא ד'] באצבעו, אבל כל שאר הזבחים, שתי מתנות שהן ארבע שלהן בזריקה, עומד מרחוק וזורק בכלי נגד הקרן והדם מתפזר לרוח זה ולרוח זה ונראה כמי שנתן בשתי רוחות, וכן לקרן האחר והכי מוכח בזבחים [צ"ד ע"ב], דפרכינן בכמה דוכתי והאיכא אצבע והאיכ' תודה דחטאת. כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח שיהא יסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד והיסוד אינו מקיף כל המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל אמה אחת בדרום ואמה במזרח במסכת מידות [פ"ג מ"א], וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של בנימין בשחיטת קדשים איזהו מקומן [נ"ג ע"ב], והיינו דקאמ' כנגד היסוד. וכך מעשה השנייה והשלישית. הכל כאשר אמרנו. קראו את ההלל. אכל כיתות קאי שהיו הלויים קורין בשעת שחיטת הפסח של כל כיתות. אם גמרו שנו. כשמתחילין לשחוט מתחילין לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו עדיין רבים לשחוט חוזרין וקורין שנייה. ואם שנו. ועדיין לא נגמרה שחיטת פסחים של אותה הכת, שילשו וכן השנייה וכן השלישית, ואע"פ שלא אירע מעולם שישלשו לפי שהיו מרובין ומהירין במלאכתן, והאי אע"פ שלא שילשו קשיא לן במסכת סוכה לעניין תקיעות, מ"ר. לא הגיע לאהבתי. אפילו פעם ראשון. כך מעשהו בשבת. בהיתיר. אלא שהכהנים. כלומ' לבד מה שהכהנים מדיחין העזרה באיסור שלא כרצון חכמי', אמת המים מהלכת בעזרה וכשהיו רוצים להדיח העזרה פוקקין את הנקב יציאתה והמים פושטין והולכין על כל גדותיה ומדיחין כל העזרה, שרצפה של שיש היתה כולה, ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאין וכך היא בתוספת' [פ"ד ה"י], ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובין היו מדיחים אותה שלא כרצון חכמי', בגמ' מפר', ואע"פ שאין שבות במקדש, הני מילי לדבר הצריך במקדש, כגון נימת כינור ונגר למנעול וחזרת ציר, אבל בזה אפשר להמתין עד החול. מדם התערובת. המוטל על הרצפה וטעמ' בגמ'. אונקליות. מסמרים שראשיהם כפופים למעלה קרוקש בלע'. בעמודין. אילו עמודין קטנין הרבה וקרויין ננסין כדאמרי' במסכת מידות [פ"ג מ"ה], וקבועין בעזרה במקום בית מטבחים. וחלקין. מפוצלות קליפתן.
<h2>דף סד:</h2>
שחל להיות בשבת. ואין יכול לתקן מקלות. מניח ידו על כתף חבירו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. במגס. קערה. ישבה לה בהר הבית. בשבת קאמ' שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן. בחיל. לפנים מן הסורג הוא בין הסורג לעזרת נשים בתחילת עליית ההר, סורג כמו סריגי חלונות לשון גדיל, מחיצה של קנים בתוך הר הבית לפנים מאותו סורג בונין חומת עזרת נשים ברחוק עשר אמות ואותן עשר אמות שמן הסורג לחומה נקרין חיל במסכ' מידות.
ה"ג בשלש כיתות של שלשים שלשים. קהל עשרה ועדה עשרה וישראל עשרה. מספק' ליה. דילמ' הכי קאמ' רחמ' בשעת שחיטה ליהוו ג' עשרות ישר' בבת אחת, או דילמ' בזה אחר זה, והכי קאמ' דליהוו שלש כיתות של עשרה עשרה, הילכ' שלש כיתות בעינן, דלמ' בזה אחר זה קאמ', ושל שלשים בעינן דילמ' בבת אחת קאמ', ואין יכול לשוחטו בפחות משלשי'. בחמשין סגיא. עיילי שלשים בריש' ושוחטין פיסחיהן ונפקי עשרה מיניהו ועיילי עשרה חדשים וכן בשלישית נפק' עשרה ועיילי עשרה, דאי שלשים בהדדי קאמ' הא איכא, ואי שלש כיתות קאמ' האיכא. ננעלין תנן. מאיליהן ומעשה ניסים. סמכינן אניסא. וכל זמן שאין ננעלין מאיליהן מניחין אותן, ולא חיישי' דילמ' עיילי כולהו ואין כאן שלש כיתות. חס ושלום כו'. במסכת עדיות [פ"ה מ"ו] תנן ארבעה דבר' העיד עקביה בן מהללאל כו', וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית השפחה שהיתה בירוש' והשקוה שמעיה ואבטליון אמ' להם דוגמה השקוה, דומין לה היו אותן שהשקוה, ונידוהו, אמ' ר' עקיבה חס ושלום שעקביה נתנדה שאין עזרה ננעלת כו', כשהיתה ננעלת על שוחטי הפסח בערבי פסחים אין לך שום אדם בכולם גדול בחכמה כעקביה. על כל אדם. על שום אדם ל"א כשהיתה ננעלת על כל אדם בנימוקי ר'. פסח מעובין. על שם שהיה עם רב. אגריפס המלך. חסיד היה ומזרע הורדוס במסכת קידושין [עיי"ש ע' ב', וסוטה מ"א ע"א], ולא היה ראוי למלוכה שעבד היה, וכשהיה מגיע למקרא הזה [דברים י"ז] מקרב אחיך תשים גו' היה מצטער במכילתא. פסח מעוכין. על שם שנתמעך. זוגות כליות. שנים שנים מנאן ונמצאו ששים רבוא. והקטירו. משמ' לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה עם חלבים של קרבן אחר. שיהא כולן כאחד. כל האימורין של קרבן. תפיסה בעלמ'. תופס כוליה ומראה לשליח, והוא נותן פול או אבן כנגדה.
מאי טעמ'. שורה שכולה כסף כסף. אי נימא דילמא. כשהוא מחזיר הריקן ומקבל המלא, זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף והוה ליה מוריד בקדש. חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים. שהיו מניחין אותן אצל הלחם על השולחן (ומסייע ליה למאן דאמ' על בסמוך) והתקינו להם מושב שוליהם רחב, כדי שלא יסמכו על הלחם שאצלם ויפרצו דופנותם, שהיה עשוי דפנות כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה.
מקבלה ואילך כו'. דכתי' [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וג' ואמ' מר [חגיגה י"א ע"א] והקריבו זו קבלת הדם. ש"מ הולכה שלא ברגל. כי הא הויא הולכה, ופלוגתא היא בפר' קמא דזבחים [י"ד ע"ב] ארבע עבודות נאמרו בדם שחיטה קבלה הולכה וזריקה, קבלה והולכה מוהקריבו נפק' בשילהי פירקין קמא דחגיגה [י"א ע"א]. ומאי קמ"ל. מתניתי' דאיכפל למיתני סדר הולכתן בשורה. הא. אתא לאשמועינן ברוב עם הדר' מלך, שכולן היו עסוקין בעבודה אחת.
אבל איפכא. מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושטי ליה מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצות. אין מעבירין על המצות. נפק' לן (בסיפרי) [מכילתא (פ"ט)] מהאי קרא, ושמרתם את המצות שאם באה מצוה לידך לא תחמיצנה, לא תשהנה.
הקרוב למזבח כו'. ולא כל אחד מוליך וזורק. מאן תנא פסח בזריקה. למרחוק ולא בשפיכה בנחת מקריב הכלי לכותל המזבח, דאיכ' למאן דאמ' בשילהי ערב פסחים [קכ"א ע"א] פסח בשפיכה, ור' ישמעאל היא דמפיק ליה מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים [ל"ז ע"א] בפרק בית שמאי. דמו לא נאמר. בבכור כתיב באך בכור שור. אלא דמם. אלמ' אחרים נמי משתמעי. (לימר) [לימד] על הפסח ועל מעשר בהמה, שלא מצינו להם מתן דמם בתורה, וכת' [במדבר י"ח] תזרוק ולא כת' תשפוך, ולר' ישמעאל דמם אבכור שור או בכור כשב קאי.
<h2>דף סה.</h2>
ועולה גופה מנ' לן. ששתי מתנותיה בקרנות שתחתיהם יסוד, למעוטי קרן מזרחית דרומית דלא היה יסוד במזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב, דהכי תנן [מדות פ"ג מ"א] אוכל בדרום אמה ובמזרח אמה אחת. אל יסוד מזבח העולה. גבי חטאת כתי' [ויקרא ד'] ולקח מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות (ה)מזבח [העולה] ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה, והוה ליה למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכת' מזבח העולה, אלא הכי קאמ' אל יסוד מזבח תעשה עולה שיהו מתנותיה בקרנות שתחתיהן יסוד בקרן מזרחית צפונית וזריקה אחת בכלי וכן בקרן דרומית מערבית זריקה אחרת והיא מתחלקת לשתים שהדם משך והולך למערב שכולו יסוד, ולאמה יסוד שבדרום ונראין כשתים, ומפרש באיזהו מקומן [נ"ג ע"ב], דבעינן זריקה וסביב, הא כיצד שתי מתנות שהן ארבע שהדם סובב לארבע רוחות כדפרישנ', ובחטאת ד' מתנות באצבע על ד' קרנות בחודו של קרן דכת' בה ג' סימני קרבנות הרי שש ארבע למצות ושתים לעכב. תמיה' לי כי היכי דיסוד בפסח (זריקת) אתי[א זריקה זריקה] שתי מתנות, נמי לטעון מהך גזירה שוה, וכבר פרכי' לה נמי בפרק איזהו מקומן אי מה להלן שתי מתנות שהן ארבע אף כאן שתי מתנות שהן ארבע, ואמ' אביי למה לי סביב באשם סביב בעולה, הוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד ושלשה ודאי אין מלמדין. עצלנית. מפני שנתעצלה להיות אחרונה. הא לא סגי דלאו הכי. דמצוה לג' כיתות. לזרוזי נפשיהו. להיות מן הראשונין.
שלא ברצון דר' אליעזר. דאמ' בעלמ' איכא חיוב חטאת, הילכך במקדש שכבר נעשה צורך גבוה אסור. דאי רבנן הא אין שבות במקדש גרסי'. ולא גרסי' הא אמרי. החולב. מושך חלב מן הבהמה. מחבץ. מעמיד החלב ועושה ממנו חביתין שקורין מטוינש. חולב מחבץ ומגבן. מפרש בהמצניע [צ"ה ע"א] חולב, מפרק, ומפרק עצמו, משום תולש דבר מחיבורו. מחבץ, מקפיא את החלב, משום בורר מים מתוק לצד אחד וקפוי לצד אחר. מגבן, משום בונה, דקסבר יש בניין אפילו באוכלין. מכבד ומרבץ. נר' לר' דמשום בונה, כשהוא מכבד מביא עפר שבתל לתוך הנקע והרי הוא בונה, וכן מרביץ על ידי מים שהוא מזלף, עפר תיחח העולה מתרבץ בנקעים, והוה ליה בונה, וכר' יהודה סביר' ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. רודה. תולש אותן מן הכוורת, והתם יליף ר' אליעזר טעמ' מדכתי' [ש"א י"ד] ויטבל אותה ביערת הדבש, מה ענין יער אצל הדבש, אלא לומר לך מה יער התולש ממנו חייב אף כוורת הדבש התולש ממנה חייב. במזיד. אפילו ביום טוב שהוא קל חייב עליהם כעל שאר מלאכות, מלקות ארבעים, ובשבת אין צריך לומר מזיד דענוש כרת ונסקל, שהרי על השוגג חייב חטאת, והיינו שלא כרצון ר' אליעזר דאמ' מכבד ומרבץ בעלמ' חיוב חטאת איכ', הילכך כהנים הפוקקין ומדיחין מרבצין הן ואיכ' חיוב חטאת, דהואיל וכבר נעשה צורך גבוה לא מחללין שבתא, אבל לרבנן הואיל ושבות בעלמ' הוא ואע"פ שאין צורך מקדש מחללינן. אחד זה ואחד זה. מכבד ומרבץ ורודה. רב אשי אמ'. אף שלא כרצון חכמי', דאמרי שבות עשו, דאע"פ שהוא שבות הואיל ואינו צורך מקדש לא מחללינן שבתא (כר') [דהא ד]תנן שלא ברצון חכמ', ר' נתן היא.
שאם נשפך דמו של אחד מהן. לארץ ולא נזרק ממנו למזבח. נמצא כוס זה מכשירו. שהרי מעורב בו מן הנשפך דכל הדמים מעורבין זה בזה על הריצפה ואי איפשר לו ליטול כוס אחד שלא יהא מדם כולם. שמא לא נתקבל בכלי. אותו שאתה רוצה להכשיר שמא לא נתקבל בכלי אלא מצואר בהמה נשפך לרצפה ותו לא מהניא ליה זריקה דתנן בזבחים [כ"ה ע"א] בפר' שני נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו פסול, דכתי' [ויקרא ד'] ולקח הכהן מדם הפר מן הפר יקבלנו ואם נשפך אחר כן אוספו וכשר. אף אני לא אמרתי. שיועיל אלא בשנתקבל בכלי. ומנ' ידע. ר' יהודה אם נתקבל, והא חששא בעלמ' היא דקאמ' שאם נשפך דמן, וכיון דלתקוני ספיקי אתא, היכי מיתקני בהכי, שמא לא נתקבל בכלי כוס זה שממלא, דאותן שנתקבלו מתקני, שלא נתקבלו לא מיתקני. כהנים זריזין הם. וליכ' למיחש לשמא לא קיבלוה. אי זריזין נינהו. לא יהא צריך לתקן כלל, דמזדהרי ולא מיתשיד. היינו זריזותיהו דאגב דרהטי מתשיד. מידיהו. ל"א שמא לא נתקבל בכלי כוס זה שאתה שואב לארץ ונמצאת זורק דם פסול. אף אני לא אמרתי, למלאת אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי, ואי משום דמיערב בהו מהאי דלא נתקבל בכלי, כגון דם התמצית הא קא פריך ליה בסיפא. מנא ידעי, כלומ' כיון דר' יהודה חייש אשפיכה ולא מכשר אלא שנתקבלו בעלים היכי סמכי אזריקת דם תערובת ואכלי פסחייהו, דילמא איכא חד דלא נתקבל ומנא ידעי היכן נשפכו. זריזין הן, זיכורין וידעי. אי, בזריזין חשבת להו אמאי חישת לשמא נשפך א' שלא נזרק ממנו, הא זריזין הם. וראשון עיקר.
והלא דם התמצית. של פסחים הרבה מעורב בזה שנתקבל ונשפך, והואיל ודם התמצית אינו ראוי לזרוק כדלקמן, ודם כשר שנשפך שם בטל במיעוטו, ומאחר שבטל מה תועיל לו זריקה. ר' יהודה לטעמיה. דאמ' דם הוא להתחייב עליו כרת, והילכך ראוי לזרוק הוא ולא בטל. והאי שינויא לאו כלום הוא, דסוף סוף הא לא נתקבל בכלי ופסול ומבטל ליה להאיך שנתקבל ונשפך, ומיהו תלמודא לא פריך ליה מפסול דקבלת כלי, דעדיף ליה פסול עצמו דבעינן דם הנפש וליכא. דם התמצית. של חולין וקדשים. באזהרה ולא בכרת. ובמסכת כריתות [ד' ע"ב] מפר' טעמ' חמשה לאוי כתי' בדם ומייתרי חד לדם התמצית. לענין כפרה. שאינו ראוי לזריקה.
<h2>דף סה:</h2>
אלא ר' יהודה לטעמיה דאמ' אין דם מבטל דם. הילכך לא בטיל ההוא דאשתפך, ובכל פורת' דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומתכשר, ומילתיה דר' יהודה בפר' כל הזבחי' שנתערבו, [ע"ז ע"ב] דקתני גבי דם זבחים שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, נתערב בדם בהמת חולין או בדם החיה רואין את הפסול כאילו הוא מים ואם יש בכשר כדי להיות בהם מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומ' אין דם מבטל דם, דסביר' ליה מין במינו לא בטיל, והכי שמעינן ליה בפר' כל שעה [עי' ל' ע"א]. תניא. גרס, לדבריכם למה פוקקין, את נקב חומת העזרה, שהדמים המתערבין בו יוצאין לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים, בשלמ' לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשימלא כוס נמצא מכולן בתוכן, ואם נשפך אחד מהם שם ולא נזרק הימנו למזבח נמצא זורק ממנו. והא קא הויא חציצה. בין רגליהם לרצפה, ותנן בזבחים [ט"ו ע"ב] בפר' שיני עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול, דגמר מכלי שרת הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדש דכת' [שמות ל'] והנוגע בהם יקדש, מה כלי שרת מקדש [חציצה] פוסלת אף רצפה. חוצץ. לענין טבילה תנן. מתווסי. מתלכלכין בדם ופסול לעבודה, דתניא בזבחים [י"ח ע"א] בפרק שיני בגדיו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. מדו. ולבש הכהן מדו בד. כמדתו. שוה לארץ. בהולכת איברים לכבש דלאו עבודה היא. מצו מדלו להו, ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עבדי. זו הולכת איברים לכבש. דגבייהו כת' האי קרא, [ויקרא א'] והקרב והכרעים ירחץ במים. דמסגו אאיצטבי. איצטבאות של בנין היו שם, והרי הן כרצפה.
והקטירן ס"ד הוא גופיה מקטר להו. בתמיה והא זר הוא, דהא בזר קיימינן כדקתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט, וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לו ולהן, ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהיא מצוה כשר הוא בזר, כדאמרי' בשילהי פרק שיני דיומא [כ"ו ע"ב]. ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו, ולאו מילת' היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת, דבכמה דוכתי במנחות אמרי' ומקטירו בכלי שרת ולא פרכי' הכי דמימילא מישתמע לן דהכי קאמ' שמעלה כלי שרת על המזבח להקטיר האימורין שבו. להקטירם. נתנן במגס עד שיבא הראוי להקטירם ויקטירם, ובסדר יומא [ס"ז ע"ב] איכ' חד ובכהן קאי, ומפרש ליה דהכי קא מתמה והקטירן ס"ד הרי לבוש לבן הוא והקטרתן בכלי זהב, וכמה עבודות היה צריך לעשות קודם הקטרתן, אימ' להקטירם עד שתבא שעתן להקטירם, ובמסכת סוטה [ט"ו ע"א] איכ' נמי חד.
כל אחד ואחד. כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמ' רב עליש. שם חכם. טייעות. דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה, ומילת' בעלמ' קאמ'.
אילו דברים דוחין את השבת. לקמיה בגמ' מפר' מנ' לן. ושחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר אלא ביום דכת' [ויקרא ז'] ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה. מיחוי קרביו. לפי שנאכלין לבעלים עם הפסח כדכת' [שמות י"ב] ראשו על כרעיו ועל קרבו, חוששין שמא יסריחו וממחה אותן מן הפרש, ובגמ' מפרש מאי ניהו מיחוי, ושבות בעלמ' הוא דדמי לממחק, דאי אב מלאכה צורך הדיוט הוא ולא משתרי. והקטר חלביו. לי נראה הקטר חלביו גרסי' קודם מיחוי קרביו. צלייתו והדחת קרביו. אע"פ שאינה אלא שבות, גזירה משום מכבס אין דוחין דאפשר משתחשך. הרכבו. על כתיפו האדם, להביאו לעזרה דרך רשות הרבים, אע"פ שאינה אלא איסור שבות דרבנן דקיימ' לן [שבת צ"ד ע"א] החי נושא את עצמו, אין דוחה דהוה ליה למעבד מאתמל, וכן הבאתו מחוץ לתחום אפילו למאן דאמ' תחומין דרבנן. וחתיכת יבלתו. וורואה בלעז וחתיכתה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות, בהמצניע [צ"ד ע"ב] דמלאכה כלאחר יד היא. דוחין. הואיל ופסח מתעכב מליקרב מחמת כל אילו. שחיטה. שהיא אסורה בחולין בשבת, משום איסור מלאכה גמורה, שהרי באבות מלאכות היא מנויה, ואע"פ כן דוחה את השבת בפסח. לא ידחו. בתמיה. יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהן אבות מלאכות ומותרין להדיוט, ואסרו בו להוציא להביא דבר מחוץ לתחום ולאוכלו, שהואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע"ג דתחומין מדרבנן. ומה ראייה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמ' איסור שבות שלהם במקום רשות, יעמידוהו במקום מצוה בתמיה. השיב ר' עקיבה. במקום ר' יהושע לר' אליעזר. הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו, ואפילו הכי אינה דוחה, דהכי שמעי' ליה לר' עקיבה דלא דחיא, והזאה שבות היא דמה מלאכה איכ', אלא דמיחזי כמתקן גברא. ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו.
<h2>דף סו.</h2>
אמ' לו ר' עקיבה או חילוף. או אני אחליף את הדין, דפשיט' לי דהזאה לא דחיה וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שלא תדחה. במועדו. [במדבר ט'] ויעשו בני ישר' את הפסח במועדו. הבא לי מועד לאילו. שיהא זמן קבוע להם כמו שקבוע לשחיטה, כיון דטעמ' דשחיט' דחיא משום מועדו הוא, הרכבו והבאתו וכל הנך דלעיל וגם הזאה לכשיכתב בהן מועד ידחו, והא ודאי אין כתוב מועד אלא בעשיותיו ובעבודותיו של פסח דכת' ויעשו בני, הילכך הני לא דחו. והאי לא פירכא הוא מידי דהא קל וחומר משחיטה יליף לה, והיינו דקא לייט ליה בגמרא, בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך, משום דפירכא של כדי פריך ליה, הילכך כיון דלא קביע לו זמן ומצי למיעבד מאיתמל לא דחו, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתב בה מועד.
הלכה זו. שפסח דוחה שבת. בני בתירה. נשיאים היו. יותר ממאתים פסחים. כלומ' קרבנות כיוצא בפסחים שדוחין שבת, ארבעה טלאים בכל שבת לתמידין ולמוספין לבד שבת שבתוך הפסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום, שבעה טלאים בפסח וי"ד בחג. מנין לך. שיהא פסח כתמיד. מה מועדו האמור בתמיד. ולקמיה פריך תמיד גופיה מנ' להו. מקנטרן. לשון קניטה ועצבון קונטראדיאר בלעז. והיה יושב ודורש. כדרך שהנשיא עושה. מהו. הבאת סכין אינה דוחה דהא אפשר למעבד מאתמל ומה יעשו. ה"ג וכי מה יעשו אמרו לו הנח להן. מאחר שדרשת פסח דוחה, ועל הבאת הסכין שכחת, הנח כי הם את ההלכה יכוונו ויזכירך, והם היו יודעין הבאתו היאך ומלמדין העם, ולקנטרו היו שואלים. לי נראה לשון לעזות הוא קונטריא כמו פרני וקומטון [שבת קמ"ה ע"ב] וקתדרא [כתובות ט' ע"ב] שהוא לשון לעוזות. תחב לו בצמרו. את הסכין ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו, דלאו אורחיה בכי הא מלאכה.
פסח נמי כת' במועדו. ולא שמעינן לה מיניה דלידחי ומתמיד ילפת ליה, אלא על כרחיך מדבעינן למילפיה מתמיד, מועדו לא משמע להו דחיית שבת, דאמרי במועדו דקאמ' בזמן התירו קאמ'. הכא. בתמיד נמי לא משמ' להו ומנ' ליה. אלא אמ' קרא. במוספין. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד. לבד מעולת התמיד, אלמ' תמיד נמי דחי. ועוד קל וחומ' כול' והאיכ' למפרך כול' ופרכוה. מיהא פירכא שכן תדיר שכן כליל. וכי מאחר דגמר. מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה, דקיימ' לן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני, דדילמ' קרא למילתא אחריתי אתא, וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמי שנכתב בגופו בפרוש ולמה לי קל וחומ' שהוא דבר הבא מלבו ומדעתו ולא גמריתו מרבותיכם. פירכא היא. כדאמרן שכן תדיר.
<h2>דף סו:</h2>
לא מעל. שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטתה, שיבואו בה לידי מעילה בחייה כשעובד בה עבודה. והתנן. במסכת ביצה, [ל"ו ע"ב] והאיך הקדישו אילו את פסחיהן בשבת. חובות הקבוע להם זמן. לבו ביום שפיר דמי, דהואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום. פסח. ליכ' למימ' ביום טוב, דאין פסח קרב ביום טוב, וחגיגה ליכא למימ' בשבת, דהא לא דחיא שבת כדלקמ' בפירקין [ס"ט ע"ב]. מחמר. לא קרי אלא בבהמה הנושאת משאוי והוא מנהיגה קרי ליה מחמר ומוזהר עליו בפר' מי שהחשיך [קנ"ג ע"ב]. כלאחר יד. שאין דרך טלה לשאת משאוי. שיש לו היתר מן התורה. כגון פסח שדוחה שבת, דדבר שבות כלאחר יד, כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד, ואין כאן אלא שבות, ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות, דכל כלאחר יד לא שכיחא. במקום מצוה. שמצוה לבו ביום מי מעכבא ליה דבר שבות, כ"ש. ור' פירש שיש לו התר מן התורה, כגון זה שאינו מחמר גמור.
חדלו פרזון. שלא היה נביא מתנבא בימי עד שקמתי, והיינו יוהרא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה. עורי עורי דבורה. שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה. קחו לי מנגן. להעביר כעסו שכעס על יהורם. ותהי עליו רוח. מכלל דאסתלק. לא בזה בחר. משמע מעולם לא רצה בו. מאסתיו. משמע השתא מאסתיו מפני שהוא רגזן, מכלל שמתחילה נבחר, ואע"ג דהאי מעשה דמשיחה קודם לרגזנות, מיהו מצינו בו שהוא רגזן, ולא מצינו בו דופי אלא זה, מכלל שמפני רגזנותו מאסו.
דדחו טומאה מנ' לן. הואיל ומועדו לא משמ' להו מנ' לן דדחו, ואנן קיימ' לן דדחו טומאה בכיצד צולין [ע"ו ע"ב]. זבין ומצורעין. חמורין מטמיאי מתים, שהרי טומאה יוצאה עליהן מגופן לקמן בשמעתין. אלא על כרחיך כי אצטריך זב ומצורע להיכא דאין טמא מת משתלח אצטריך.
<h2>דף סז.</h2>
אלמ' יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. מן העזרה וטמיאי מתים נכנסין לתוכה. בטומאה. כשרוב ציבור טמיאי מתים עושין פסח בטומאה, וזבין ומצורעין שבהן נדחין. מצורע חמור מזב. לקמן מפרש חומריה. ואי זה זה פסח כו' וכי תימ' הכי נמי והתנן כו' לא יאכלו ממנו זבין וזבות. דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין, בטמא נפש הוא דדייקינן דגבי איש כי יהיה טמא לא כת' אלא לנפש, ובדידיה דייקינן איש ולא ציבור, אלמ' מהתם יליף, דאי מוישלחו כדריש לקיש, זב נמי לשתרי. אלא לעולם מקרא קמא. וכדדייקינן איש איש נדחה ואין ציבור נדחין, ודקשיא לך אימ' ציבור כלל לא, לאו מילתא היא דאם כן דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא, למאי הילכתא כתב רחמ' לנפש למעוטי זבין ומצורעין, לכתוב טומאה סתם, דמשמע דבכל טמאות יחיד נדחה לפסח שיני, אבל ציבור לית להו תקנתא, דעל כרחיך לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עליהן, ואי לגבי ציבור לא מחמיר עליהו, ולמימרא דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין בטומאה, אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נידחין, לגבי מאן מחמיר עלייהו, וכי תימ' גבי יחיד מחמיר עליהו, וקאמ' טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשיני, אבל זב ומצורע אפילו נטהר בשיני לית להו תקנתא בתשלומין, והתניא ברישא יכול לא יהיו חייבין לעשות שיני אלא לטמא נפש כו'. ת"ל איש איש. כי יהיה טמא לנפש, ולנפש משמע כל טומאה מדלא כתי' לנפש ברישא, אי נמי איש איש כי יגע בטומא' נפש אלא ש"מ למידרשיה באפי נפשיה הוא דאתאי. לנפש למה לי. אלא על כרחיך מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימ' דאין נדחין אלא עושין בטומאה, ומשום הכי כת' לנפש למימרא דבטומאת מת הוא דאקיל עליהו, אבל זיבה וצרעת לא. ה"ג וציבור נמי דעבדי כטומאה בטמא מת אבל שאר טמאות לא.
לפנים ממחיצתן. ממחיצה שנאסר לו ליכנס בה, דהיינו לפנים מחומת כל ערי ישראל, כדאמרי' לקמן מצורע משתלח חוץ לג' מחנות מחנה שכינה ולויה ומחנה ישר'. פטור. ממלקות דלא יטמאו את מחניהם. נתקו לעשה. דלאו הניתק לעשה עשה, כגון לאו דנותר שניתק עונש אזהרתו לתיקון שכתב אחריו, [שמות י"ב] והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, אבל עשה ולא תעשה או לא תעשה ועשה גרידי שאין העשה תיקון ללא תעשה, לאטעוני תרויהו אתא, ונהי דהאי בדד ישב לאו תיקון הוא לעונש דאזהרה, דלא כתיב ביה והנכנס למחנה בדד ישב חוץ למחנה, אבל על כרחיך לא מיתוקם לן אלא לנתוקי לאויה, דאי לאטעוני עשה ולא תעשה הא כת' ביה עשה אחרינא [במדבר ה'] וישלחו מן המחנה אבל זבין וטמיאי מתים לא נתקו לעשה, ואע"ג דעשה יתירי כתיבי בהו וישלחו מן המחנה, אלמא חוץ למחנה תשלחום, כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי [נשא פיסקא א'], ועוד דבהאי עשה כתי' [ויקרא י"ג] כל ימי אשר הנגע בו וג' ומשמ' דתיקון הלאו הוא, כל ימיו בבדד ישב שאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן, כל ימיו דאונס את הנערה במסכת (כתובות) [מכות ט"ו ע"א] כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינן לאויה. זב. מחיצתו הר הבית, דאסור ליכנס למחנה לוייה כדלקמן, שלש מחנות במדבר, מחנה שכינה מחנה לוייה מחנה ישר', כנגדן בירושלים בית המקדש ועזרה מחנה שכינה, כל הר הבית שחוץ לחומת העזרה מחנה לוייה, ירוש' כולה מחנה ישר' הכי תניא בסיפרי [שם] שלש מחנות הן, מחנה ישר' ומחנה לויה ומחנה שכינה, מחנה ישר' מפתח ירוש' עד הר הבית, מחנה לוייה מפתח הר הבית ועד העזרה, מחנה שכינה מפתח העזרה ולפנים, בועלי נדות וטמיאי מתים שילוחן שוה למחנה אחת, ולאו דווק' נקט להו בהדי זבין דלא דמו, דזבין מחיצתן ליצא הימנה מחנה לוייה והללו מחנה שכינה. במחיצתו. ומשה לוי היה.
תנאי היא. דאיכא תנא דלא מייתר ליה האי קרא לעשה, אלא ליתן לו מחנה שלישית. שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. כגון זבין וטמיאי מתים, למדנו לשילוחו של מצורע שהוא חמור מכולם, דליכ' למימ' לקולא קאמ' שלא יהו טמאין אחרים יושבין, שהוא נכנס בעזרה ולא האחרים, דהא איכ' טמא מת דנכנס בויקח משה. יכול יהו זבין וטמיאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת. שיהא שילוחן שוה להשתלח חוץ למחנה שכינה בלבד. ת"ל [במדבר ה'] ולא יטמאו את מחניהם. דהוה ליה למכתב מחנם, ששילוחו של מצורע למדנו מבדד ישב, ונהי דאיכ' למימ' דכיון דלאויה דמצורע מהכא נפיק שאורחיה הוא דכתב מחניהם משום מצורעין וזבין, אבל כיון דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום, הנך ודאי משום זבין וטמיאי מתים כתיבי, דהא מחנה דמצורעין מבדד ישב, הילכך לא יטמאו את מחניהם אהני מחנות דלעיל קאי, לאורויי דמחנהו של זה לאו כמחנהו של זה, דשילוחו של זה חוץ למחנה אחת וזה שילוחו חוץ לשתי מחנות, ומסתמא טמא מת חוץ למחנה אחת ונכנס למחנה לוייה, דהא מת עצמו במחנה לוייה מדכתי' [שמות י"ג] ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ועוד זב חמור מטמא מת. אינו צריך. האי חוץ למחנה שלישית להוציאו, דכולהי מהתם נפקי דעל כורחין כולן חמורין זה מזה בטומאותיהן, דאי כולהו שוין לענין מחיצות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח, ומדכתבינהו כולהו ש"מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה. זב לא כל שכן. לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת. מצורע לא כל שכן. [לקמיה] פריך נמי מאי חומריה דמצורע מזב. לרבות טמא שרץ. לשילוח, והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתי' ריבוייא לטמאי מגע לא אצטריך למיכתב זב דחמור מטמא שרץ, שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו. מטמא באונס. אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמרי' בפר' בנות כותים [ל"ה ע"ב], מבשרו ולא מחמת אונסו.
<h2>דף סז:</h2>
ומשנינן. כי האי גוונא זב טמויי מטמא, כגון טומאת טמיאי שרץ שאינה אלא טומאת ערב, דאיתקיש לשכבת זרע כדכת' [ויקרא ט"ו] זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, והיינו ראייה ראשונה דלא (מנא) [מנה] ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה. מטמאה באונס. ומהאי הקש גופיה נפק' ליה לרב הונא, מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל, דגבי קרי לא כת' מיעוטא אף ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס, וכי כת' [שם] מבשרו למעוטי אונסו, בזיבה שנייה, דתרתי זיבות בההוא קראי כתיבי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת במסכ' נידה [ל"ה ע"ב].
פריעה. פריעת הראש גידול שער. פרימה. בבגדים. ואסור בתשמיש המטה. דכת' [ויקרא י"ד] וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו, למאן דאמ' במוע' קטן [ז' ע"ב] קל וחומ' לימי חלוטו איכ' חומרא טובא, [ו]למאן דאמ' ימי ספירו דווק', אפילו הכי חומרא מיהא הוא, דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש המטה. זב. עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בהם טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אע"פ שלא נגעו הבגדים במשכב, אבל מצורע אע"ג דתניא בתורת כהנים [מצורע פרשתא ב' ה"ח] דעושה משכב ומושב, לאו אב הטומאה הן לטמא אדם ולטמא בגדים, אלא לטמא אוכלין ומשקין. ומטמא כלי חרס בהסיט. דכת' [ויקרא ט"ו] וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים [זבים פרשתא ג' ה"א] יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא ת"ל אשר יגע בו ולהלן הוא אומ' אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו אם כן מה ת"ל אשר יגע בו ומה חלק בו ומה הוסיף בו בכלי חרס טומאת זב משאר טמאות מגעו שהוא ככלו הוי אומ' הסיטו. ומשנינן זב וכל זב לרבות בעל קרי. כזב, וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות לא אצטריך מצורע, דחמור מבעל קרי. ופרכינן מאי חומריה. כדאמרן אדרבה וכו' במשהו, כעין החרדל ובפחות מיכאן במסכת נידה [מ' ע"ב] ומצורע שיעורו כגריס. חתימת פי אמה. כדי סתימת נקב פי אמתו, ויליף לה מוהחתים בשרו את זובו במסכת נידה [מ"ג ע"ב]. ואיתקיש בעל קרי לזב. [ויקרא ט"ו] זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו כו' מה זב צריך כחתימת פי אמה אף בעל קרי, אלמ' מצורע חמור, דאזלא לה פירכ' דכל שהו, וכי אצטריך ליתן לו מחנה שלישית. וכל. דכתי' גבי צרוע, מה בו מרבי לדין מצורע.
שפיר קאמ' ר' שמעון. דזב חמור מטמא מת דמתרבי מוכל טמא לנפש ומה ת"ל זב, וכן מצורע חמור מבעל קרי לר' נתן ומה ת"ל צרוע. ההוא. זב לדברי הכל וצרוע לר' נתן לכדר' אליעזר אתו לאקושינהו לטמא מת לפוטרן מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה, ואע"ג דלא אשתראי להו לכתחילה ביאת מקדש. ואין טמיאי מתים משתלחין. כגון פסח הבא בטומאה דאשתרו טמיאי מתים לכתחילה. אין זבין ומצורעין משתלחין. אין שילוחן הראשון בכרת, ומיהו לכתחילה לא משתרו דהא טמא לנפש גלי רחמ' דאין ציבור נדחין, הא בשאר טמאות נדחין, מיהו אהני הקישה לפוטרן מן ההיכרת.
מחילות לא נתקדשו. הני מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו, מחילות מערות של עזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה. ובעל קרי משתלח כו' למחנותם. ומגע שרץ חוץ למחנה אחת כמגע טמא מת, דהא מוכל טמא לנפש אתרבאי והכ' נמי בעל קרי וקשיא לר' יוחנן דאמ' בעל קרי חוץ לשתי מחנות. לטומאתו. דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת, אלא טומאת ערב כמגע שרץ. טומאת ערב בהדיא כת' ביה. [ויקרא ט"ו] כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וג'. ומשני. הא כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס, אם נפל עליו שרץ מת. מטמא באונס. אם ראה מטורח הדרך או מחמת רוב מאכל ומשתה.
<h2>דף סח.</h2>
בועל נדה כטמא מת. סיפה דמתני' דלעיל הוא. מצורע חמור מזב. למחנותיו וכן זב מטמא מת. יצא בעל קרי. מפרש ואזיל מאי הוא. לאו יצא כו'. כלומ' לאו הכי קאמ' יצא בעל קרי מכלל הזב המשתלח חוץ לשתים, ונכנס לכלל טמא מת המשתלח חוץ לאחת, שהרי טמא מת חמור ממנו ודיו להיות כמותו. לא יצא מכלל טמא מת כו'. והכי משמ' יצא בעל קרי מכלל זה, דהנך לפי חומר טומאתן חומר שילוחן, יצא בעל קרי שאע"פ שטמא מת חמור ממנו שהוא טומאת שבעה וזה טומאת ערב, אפילו הכי לענין מחנות בעל קרי חמור, דעל כרחיך כי כתב וכל זב לרבויי בעל קרי אתא לכלל זב, וכל טמא לרבויי טמא שרץ לכלל טמא אתא דכל חד וחד למאי דדמי ליה מדמינן ליה, ובעל קרי דומה לזב לפי שטומאה יוצאת עליו מגופו. ויצא אל מחוץ למחנה וגו'. בבעל קרי כת' [דברים כ"ג] כי יהיה בך איש וגו'. ה"ג ויצא אל מחוץ למחנה וג'. זו מחנה שכינה, ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לוייה, מכאן שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, דקאמ' קרא שאם ניטמא בעזרה יצא משתיהן. אמ' ליה אכתי לא עיילתיה אפקתיה. עדיין לא הכנסתו למחנה לוייה וכבר הוצאתו ממנה, דמדקאמרת ולא (יצא) [יבא] לתוכה מכלל דעומד חוצה לה וקאמ' לא יכנס, והא אכתי לא אשתעי בזה שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לוייה לשלחו ממנה וקא מזהר ליה שלא יכנס כאילו כבר יצא. ל"א גרסינן אכתי לא אפיקתיה אעילתיה, כלומ' דמחנה שכינה אינו יוצא אלא דרך מחנה לוייה והרי עדיין לא הצרכתו לצאת ממחנה לוייה וכבר הזהרתו שלא יכנס, והיינו אעילתיה כבר אתה מדבר בכניסתו. אלא אימ' הכי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לוייה. וכשבא לצאת ממנה אל יצא ויכנס במחנה שכינה, ואי לא הוו כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינן ליה בעומד במחנה שכינה, ומזהירו בעשה ולא תעשה לצאת ממנה, אבל עומד במחנה לוייה אין משתלח, השתא דכתיבן תרי מחנות על כרחיך הכי תוקמיה.
מנקבן בסכין. שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכו יסריחו קודם שתחשך, ולשון מיחוי שיוציא פרש רכה הנמחת בתוכה, ל"א מיחוי הוא לשון נקיבה וחיבול, כמו [דברים כ"ה] תמחה את זכר עמלק. שירקא דמעיא. לחה האדוקה בבני מעיין שיוצאה מהן בדוחק בסכין, ובלע' לימון. ומיחוי לשון דבר בזוי כדמפר' טעמ' וחרבות מחים דישעיה [ה'] אלמ' דבר רע ושנוי הוא.
ורעו כבשים כדברם. כבשים אלו ישר'. כמדובר בם. כמה שהובטחו על ידי נביא. מאי כמדובר בם. מה היא אותה הבטחה, ומפר' לה סיפיה דקרא היינו הבטחה, וחרבות מחים גרים יאכלו צדיקים שהיו עד הנה כגרים ותושבים. אי כתב חרבות מחים. הוי סיפא דקרא פירושא לרישא כדקאמרת, אבל השתא דכתי' וחרבות לאו פירושא דרישא היא ומילתא אחריתי הוא. אבל. כמדובר בם דרישא היינו כדרב חננאל כמדובר באלישע ובאליהו שהחיו את המתים כך יחיו כל הצדיקים את המתים (ורעו) [ירעו] ורעו לגזירה שוה. ויעני ושפט בבשן. ושפט הוא אביו של אלישע דכתי' [מ"ב ג'] אלישע בן שפט. גלעד זה אליהו כו'. והכי קאמ' ירעו בשן וגלעד כימי עולם, אלישע ואליהו שכתי' בהן בשן וגלעד יחיו מתים לעתיד כמו שעשו בעולם הזה, ושאר צדיקים ילפו מהכא בגזירה שוה. ושמת משענתי. באלישע כתי'. יבלע המות. יבולע מלאך המות שלא ישלוט. ובושה החמה. שלא יהו נהנין לאורה אלא מזיו השכינה, כדכתי' בסיפיה [מלאכי ב'] כי מלאך ה' צבאות הוא, וכתי' [ישעיה ל'] והיה אור הלבנה כאור החמה וג', ומדשבח ליה קרא בגידול אורה מכלל שהעולם נהנה לאורה. ויהיה שבעתים כאור שבעת הימים. שבעתים הן ארבעים ותשע, שבעה שבעיות, וכת' [שם] כאור שבעת הימים, אותן ארבעים ותשע מעלות שהחמה מתוספת באורה כל מעלה ומעלה גדולה כאור שבעת הימים של עכשיו, ולא כאור של יום אחד, נמצא אור של יום אחד שלעתיד עודף על אור יום אחד של עכשיו שלש מאות וארבעים ושלשה. לעולם הבא. שיהו הצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וחפרה הלבנה. לימות המשיח. והיה אור הלבנה כאור החמה. ולשמואל דאמ'. ימות המשיח אינן משתנין משל עכשיו מה הוא מקיים והיה אור הלבנה כאור החמה. במחנה צדיקים. כשיושבין שלא בפני שכינה נהנין מאור החמה, וכשיושבין במחנה שכינה וחפרה הלבנה, שנהנין מזיו השכינה.
כתי' [דברים ל"ב] אני אמית ואחיה. וכתי' [שם] מחצתי ואני ארפא, כיון שהמתים הוא מחי' פשיטא שהמחוצים הוא יכול לרפות, אלא הא אתא לאשמועינן דלא תימ' אמית ואחיה לאו דמתים חיים קאמ', אלא אני אמית את המתים ואני מחיה וזן את החיים ובורא את הנולדים, להכי כת' בתריה מחצתי ואני ארפא, כשם שמה שמחצתי אני ארפא, דאין רפואה אלא במוכה כך אותו עצמו שאני ממית אני מחיה. ה"ג דבר אחר בתחילה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי אני ארפא. שבדרך שהם מתים, חגרין סומין אלמים כך הן חיים במומן ואחר כך מתרפאין, כדכתי' [ישעיה ל"ה] אז ידלג כאיל פסח, ובסוף בראשית רבה [צ"ה א'] מפר' למה כשם שהאדם הולך כך הוא בא שלא יאמרו רשעי עולם משמתו ריפא אותם הקב"ה ואחר כך הביאן דומה שאין אותן אלא אחרים הם.
<h2>דף סח:</h2>
כשירין כל הלילה. אפילו להעלותן מן הארץ לראשו של מזבח, כדכת' [ויקרא ו'] על מוקדה על המזבח כל הלילה, כל הלילה נותנן אבית המוקדה, ואעפ"כ אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללינן עליהם כדכת' [במדבר כ"ח] עולת שבת בשבתו, אלמ' חביב למהר מצוה בשעתה.
חותכין יבולת במקדש. דלא גזרו על השבות במקדש, קשיא סתמא אסתמא. הא והא ביד. שחותכה בידו ולא בסכין דאין בה אלא משום שבות, דתולש כלאחר יד הוא, דהתולש ציפרני חבירו בשיניו דברי הכל שבות בהמצניע [צ"ד ע"ב]. בלחה. ביבולת לחה שיש לה חיבור גמור הוי תולש בידו שבות, גזור משום כלי ואסור, הואיל ומצי למעבד מאיתמל, ביבולת יבישה ובידו שבות דידיה קיל, ובמקדש שרי, אבל במדינה אסור גזירה משום לחה. וכר' אליעזר לא מצי לאוקומה לההוא דעירובין ונימ' ר' אליעזר היא דאמ' במתני' דוחין, משום דקתני התם ואם בכלי דהוי מלאכה גמורה כאן וכאן אסור, ואי ר' אליעזר הא אמר מכשירי מצוה דוחין שבת ואפילו במלאכה גמורה במסכת שבת [ק"ל ע"א] ר' אליעזר אומ' אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת. הא. דעירובין ביד ומתני' בכלי. דהוי מלאכה גמורה, ובעירובין [ק"ג ע"א] פר' בתר' אית' נמי כולה הך סוגיא, ומקשינן התם, והא גבי שבות תני לה דקתני אלו שמשום שבות לא ידחו כול', אלמא לאו בכלי קאי. מפרך פירכא. נפרכת מאיליה, ואפילו במדינה שרי. מאי טעמא לא אמ' הא ביד הא בכלי. ונוקמה למתני' דעירובין נמי בלחה. כלי הא קתני התם. בעירובין דאסור ולמה לי למהדר ולסתמיה הכא בפסחים.
ור' יהושע. דמייתי שמחת יום טוב ראייה לפסח, אזיל לטעמיה דאמ' שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי לא דחיא שבות הראוי לעשות מבעוד יום, כגון להביא מאכל מחוץ לתחום. דבעינן לכם. שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה. בר מעצרתא כו'. ושבת לא קרי שיע', דהיא פשיט' דמצוה דהא כתי' [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג. בתשעה לחדש בערב. משמע דמליל תשיעי צריך להתענות, והלא בעשור מתענין כדכת' בהדיא [ויקרא כ"ג] אך בעשור לחודש וג', והכא ליכ' למימ' שבא הכת' לומר שמתענין תשיעי ועשירי, דהא כת' [שם] מערב ועד ערב תשבתו דהיינו יום אחד, ועל כורחיך אעשירי תוקמיה, דהא כתי' בעשור וג'. האוכל ושותה כול'. בפר' בתר' דיומא [פ"א ע"ב] מוקמינן הא דרשא אליב' דמאן דאמ' אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבעוד יום, [ו]אפילו מאן דאית ליה מוסיפין מחול על הקודש מקרא אחרינא נפק' ליה, [עי' ר"ה ט' ע"א] מבחריש ובקציר תשבות, [שמות ל"ד] הילכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא, והכי קאמ' מה שאתם עושים בתשעה דהיינו אכילה ושתייה אני קורא עינוי. תילתא. שלישי לבטן ומובחר, וליכ' לפרושי תילתא משולש בשבח או בשנים דבמסכת שבת [קל"ו ע"א] בפרק אם לא הביא כלי אמרי' עבדו לו עיגלא תילתא ביומא דתמניא. עבדי ליה. היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה. אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמם יוסף ומה ביני לבינם. ותלי. נשען. חדאי נפשי. שמחי נפשי. לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך קריתי ושניתי. איני. וכי אין הנאה בתל' תורה אלא ללומדיה בלבד. אם לא בריתי יומם ולילה. דהיינו תל' תורה שכת' בו [יהושע א'] והגית בו יומם ולילה.
אית ליה פירכא למילתיה. דאמ' מלאכת מצוה דוחה שבות מצוה לא כל שכן, ושפיר מהדר ליה ר' יהושע מיום טוב, יום טוב יוכיח מקל וחומר, מה שמחת יום טוב שהיא רשות והתרת בו משום מלאכה, לא התרת בו משום שבות, שבת שלא התרת בה אלא מלאכת מצוה, כגון שחיטת קרבנות ציבור, אינו דין שלא תתיר שבות אפילו של מצוה.
<h2>דף סט.</h2>
ור' אליעזר. אמ' לך האי לאו קל וחומר הוא דשבות דמצוה עדיפא משבות דרשות, הילכך יום טוב ששמחתו רשות גזרו על שבות שלה, אבל שבת דדחיית מלאכה שבו מצוה הוא לא גזרו חכמ' בה על השבות לדחות את המצוה. שלאחר שחיטה. כגון מיחוי קרביו שאינו מצוה אלא הכשר בעלמ' שמתקנו כדי שיאכלו לערב ואע"ג דאיתעביד ליה צורך גבוה. לא ידחו כו'. בתמיה', למיעבד צורכי גבוה. מה לי. כלומ' דין הוא ומה לי לתמוה. שהרי דחתה שחיטה. כבר את השבת במצוותה, הילכך הואיל וניתנה לדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך. ד"א. מכשירי מצוה שלפני שחיטה דין הוא שלא ידחו שמא ימצא זבח כו'. ברישא. אמ' ליה האי טעמא שמא ימצא בה זבח פסול. ופרכיה. ואמ' ליה אם כן משחט נמי לא לישחוט.
בשחיטה השבתני. דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף ומה הזאה שהיא שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכת' במועדו ויודע היית שאין זה קל וחומר, ועוד שאמרת לסוף דברים של כדי, הבא לי מועד לאילו וכו'. אל תכפריני. אל תכפור ממה שלמדתנו, הזאה אע"פ שהיא שבות אינה דוחה, ולכך דנתי קל וחומר זה לפניך ואע"פ שאיני כדאי, אלא כדי שתשים בליבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיט' ליה דלא דחיא, ומתוך כך תזכור מה שלמדתני דלא דחיא ותחזור בך ממה שאתה אומר ועליה אני דן. בשעת הדין. בשעה זו שאנו דנין עליה. ומאחר דאגמריה. ר' אליעזר גופיה דלא דחיא. מאי טעמא פריך. יליף בקל וחומר משחיטה דדחיא כדקתני ועליה אני דן. כל מילף מקל וחומר בתלמודא לשון פירכ', כדאמרי' [ע"ז מ"ו ע"ב] לקולא פרכינן לחומרא לא פרכינן. ובתלמוד ירושל', כיון שהתחיל ר' עקיבה לדבר בבית המדרש ולהקשות, הקשה לרבו תחילה, לפי ששמע שהיה רבו מצטער עליו שלא היה נושא ונותן בשמועתו כחביריו ולא היה מכיר בפילפולו, וכשאמ' לו ר' אליעזר בשחיטה השבתני כו', אמ' לו ר' (עקיבה) [יהושע] העם אשר מאסת בו צא עתה והלחם בו [שופטים ט'] באבימלך כתי'. הזאה דתרומה. כהן הבא להזות עליו כדי לוכל בתרומה אגמריה דלא דחיא שבת, דהא הפרשת תרומה גופה לא דחיא. שהיא מצוה. דמצות כהנים לאכול בתרומה ואעפ"כ לא נדחה שבות שבה, ור' עקיבה דאותביה, סבר דהוא הדין להזאה דפסח דלא דחיא שבת, ור' אליעזר מהדר לא דמי, דאם אמרתי הזאה דאכילת תרומה אינה דוחה שכן אין לדון קל וחומר מהפרשתה שאף היא אינה דוחה, אבל על הזאת הפסח אני חולק ואומ' דוחה שכן יש לדון קל וחומר משחיטתו, ואו חילוף דקאמ' ר' עקיבה לא דייק השתא משום דמסקנא לא הכי הוה. אלא ודאי הזאה דפסח אגמריה. דלא דחיא, ומאי גזירת שבות איכ' בהזאה, גזירה שמא יטלנו בידו, וכשהיה דן עליה עם ר' עקיבה שכח דבר זה מתלמודו והכי נמי אמרי' לה במסכ' עב' זר' [מ' ע"ב] בפר' כל הצלמים ר' אליעזר גמריה אייקר ליה ואתא ר' עקיבה לאדכוריה גמריה. ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אפילו כשעומד ברשות הרבים יש לחוש לכך שמא יטלנה ויעבירנה, וכל שכן כשהוא ברשות היחיד שמא יוציא לרשות הרבים. דוחין את השבת. אפילו במלאכה גמורה כדתני' בפר' ר' אליעזר [ק"ל ע"א] במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל. היכא דגברא חזי. כגון להביא אוזמיל למילה דרך רשות הרבים שכבר התינוק ראוי לימול. אבל הכא דגברא לא חזי. כגון האי טמא. לא רמיא חיובא עליה. ואין הזאתו מכשירי מצוה אלא מכשירי עצמו.
מחמין לו חמין. בשבת שנימול בו ורוחצו קודם מילה. להברותו. להיות בריא וחזק. קטן חולה. שכל זמן שלא ירחצוהו בחמין לא יהיה ראוי לימול ואם ירחצוהו יראה למילה. אין מחמין לו חמין. דמכשירי עצמו הוא ולא מכשירי מצוה. חולין הן. כל זמן שלא נרחצו בחמין, ואפילו לר' אליעזר צריך להיות לו חמין מערב שבת להכשיר עצמו, וכל זמן שלא הוחמו חמין מערב שבת אין אחד ממכשירי מילה, כגון הבאת אוזמיל דוחה שבת דלא חזי להכי.
ערל שלא מל. ערב הפסח ואנו יודעין בו (שהוא) [שאינו] מסוכן אם ימול דגדול הוא. ענוש כרת. בשביל שהיה ראוי להתקן משש שעות, דשחיטת הפסח ולמעלה דהוא זמן שחיטת הפסח ולא ניתקין, ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין להתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמי חיובא עליהו, אלמ' אע"ג דלא חזי רמיא מצוה עליה היכא דאפשר להתקן, והזאה נמי תידחי שבת דהא מצוה רמיא עליה ליתקן לכך. ואי קשיא הא קיימ' לן [להלן צ"ב ע"א] (לן) כל הפורש מן העורלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי, ואפילו מל אינו ראוי, הא אוקימנא לההיא בערל גוי שנתגייר בפר' האשה [שם].
<h2>דף סט:</h2>
ערל וטמא שרץ ושאר. הדומין לו, כגון כל טמיאי טומאת ערב שראויין ליתקן, וכגון טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח. מדק' מהדר אטמא שרץ. לאיתוייה מקרא יתירא, ש"מ סביר' ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאי סביר' ליה שוחטין וזורקין למה לי לאהדורי עליה אקראי יתירי לחיוביה, ממילא הוא עומד בכרת, שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשלחו בעזרה, דכי האי לא פטר קרא מכרת [אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מחייב ליה כרת] משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה, דהערב שמש לא מעכב, דשמשא ממילא ערבא, ואע"ג דבציבור כי האי גוונא לא אמרי' להו זילו טבילו, דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה, אפילו הכי ליחיד אמרי' זיל טבול ואי לא עביד קאי בכרת.
אלא אמ' רבא. אי הוה סביר' ליה אין שוחטין וזורקין אטמא שרץ דמעכבא ליה הזאתו מעשיית פסח, ודאי דחיא שבת לר' אליעזר, ואע"ג דליתה בציבור, אלא קסבר שוחטין וזורקין, הילכך הזאה למאי אתיא לאכילה, דהא לא מעכבא ליה לשחיטה ולזריקה. אכילת פסחים לא מעכבא. והא דכתי' [שמות י"ב] איש לפי אכלו למצוה או לאקושי אוכליו ומנוייו לעכב, כגון חולה וזקן כדלקמיה [ע"ח ע"ב]. אם כן. דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע"פ שאין סופו להזות עליו היום. נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו. ותניא באידך פירקין [ס"א ע"א], שחטו שלא לאוכליו פסול וכי זריק דם זבח פסול דאע"ג דאכילת פסחים לא מעכבא גברא דחזי מיהא בעינן, והכי שמעינן ליה לר' נתן בפר' כיצד צולין [ע"ח ע"ב], דקאמ' אכילת פסחים לא מעכבא ובעי גברא דחזי כדמסקי' התם. לחולה ולזקן דלא חזו. שאין יכולין לאכול על ידי שום תיקון, והילכך פסח הנשחט עליהם פסול. אבל. טמא שטבל וחסר הזאה תיקון בעלמא הוא דמחסר, דמעכב ליה מלאכול ולאוכליו קרינא ביה, ורבא לטעמיה דאמ' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'.
ה"ג אמ' רבא קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' דביחיד נדחה וכו'. והכי פירוש' היינו טעמא דלר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו, הואיל ולא חזיא, ואערל רמיא ואע"ג דלא חזי, משום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה, דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור, שהרי מותרין לעשות פסח בטומאה, ואע"פ שיכולין ליטהר שטובלין והרי הן טהורין, דקסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל, ואע"פ שראוי לערב, וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח שראוי נמי לערב, וטמא שרץ נקט משום דפלוגת' גביה היא בפרק האשה [צ' ע"ב], וכיון דקסבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשיני, על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו, דכל שביחיד נדחה צבור עושין בטומאה דכתי' [במדבר ט'] איש איש נדחה ואין ציבור נדחה, אלמא לא רמינן מצות הזאה דפסח אציבור ומילת' דליתה בציבור ליתה ביחיד, דמצות פסח לכל ישר' יחד נאמרה, אבל ערלות דלא נדחית אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרינן להו קומו מהולו, יחיד נמי אמרי' ליה בחול קום מהול ואי לא עביד ענוש כרת, משום [שם] וחדל לעשות הפסח ונכר', והזאה דבציבור לא אמרי' להו קומו אזו. יחיד נמי. לא רמיא עליה חובה להזות, וכיון דלא רמיא עליה כי לא הוזה בחול לא מיענש כרת, וכן שבת לא ניתנה לידחות אצלה, אבל אי הוה סביר' ליה כמאן דאמ' שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא ביה נמי אין ציבור נדחין למשרינהו לעשות בטומאה אלא אמרי' להו אזו ומדרמיא הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת. אמ' ליה. התם האי דאיתיה ביחיד, משום דעבוד להו ציבור בראשון וכמאן דאיתיה בציבור דמי, תדע דכי לא עבוד ציבור בראשון, כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמיאי מתים דעכשיו לא נעשה פסח כלל בראשון, יחיד בשיני לא עביד כדאמרי' בכיצד צולין [פ' ע"א], אותן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השיני, אלמ' יחיד עביד בשיני משום ציבור דעבוד בראשון הוא.
שחיטה שאי אפשר כו'. וקא סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, ור' אליעזר סבר אע"פ שאי איפשר, ראיה גדולה היא ונלמוד הימנה, והכי שמעניה לר' אליעזר בהחולץ [מ"ו ע"א]. וצריכ'. לרב לאשמעינן הילכת' כר' עקיבה בתרויהו. מילה. שלש עשרה בריתות אמורין בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם, [בראשית י"ז] ויאמר אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וג'. דליכא כרת. לבו ביום, ובלבד שימול למחר או ליומא אוחרא קודם שיהא בן עשרים ויגיע לשעת עונשין.
אימתי מביאין עמו חגיגה. בגמ' בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה. עמו. עם הפסח בי"ד בניסן כדיליף בגמ'. בזמן שבא בחול ובטהרה. ואע"ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת וטומאה. ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה, ואוכלין החגיגה תחילה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להם אכילתו. במרובה. שהיתה החבורה מועטת, ודי להם בפסח לבדו. מן הצאן ומן הבקר כו'. מה שאין כן בפסח שאינו מן הבקר ולא מן הנקיבות. תנא הרכיבו כו'. וקאמ' נמי בהך סיפה אימתי מביאין כו', ואשמעי' דחגיגה נמי לא דחיא שבת, אפילו שחיטה דילה.
<h2>דף ע.</h2>
לאו חובה הוא. דתיתי בהדי פסח, אלא רשות בעלמא, דכי דרשי' צאן לפסחו ובקר לחגיגה לאו למהוי חגיגה חובה בהדיה, אלא אסמכת' בעלמא ומדרבנן הוא, דתקון חגיגה להידור מצוה כדי שיאכל על השבע. דאי ס"ד חובה. מהאי קרא צאן ובקר. תיתי בשבת. דהא קבע ליה המועד בהדי פסח. על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן. על השבע, כלומר שיהא פסח נאכל עם שביעתו שלא יצטרך עוד לאכול אחריו כלום לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ליום ולילה. לא שתהא נאכלת ביום דהא כפסח היא, אלא כלומ' עד יום ולילה לזביחה לא הויא נותר כדרך הפסח, דזמנו נמי יום ולילה לענין נותר. חגיגת חמשה עשר. דנפק' לן במסכת חגיגה [ט' ע"א] מוחגותם אותו. לשני ימים. כשאר שלמים. יוצא בה משום שמחה. אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שלמי שמחה, ואע"ג דמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן וקיימ' לן [להלן ע"א ע"א] כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, הני מילי בחובה דעלמ', אבל שלמי שמחה איתרבו במסכת חגיגה [ח' ע"א], ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מיכן אמרו ישר' יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות וכו', ואע"ג דמחויב ועומד הוא. ואין יוצא בה. משום חגיגת ט"ו כדאמרן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, כלומ' משלו, לא ממה שהוא מחויב ועומד, וזו כבר נתקדשה מאתמל. מאי טעמ'. דאינה נאכלת אלא ליום ולילה. וא' רחמנא לא ילין. והיינו יום ולילה י"ד שנשחטה, וליל חמשה עשר עד בקר.
נאכלת צלי. צריך לאוכלה צלי. ותמיה' לי אמאי לא בעי נמי נאכלת למנויה או לא. הלילה הזה כולו צלי. מתני' היא בפר' ערבי פסחים, [קט"ז ע"א] כולו צלי ואפילו החגיגה. למידי דאכילה. דאזהרת לינה ציווי דאכילה הוא. הא סברא. אינה נאכלת אלא ליום ולילה. ש"מ כולהו אתיאן. כולהו מילי דפסח אתיאן בחגיגה בהאי הקיש'.
בו בכשר ולא בפסול. דהשובר בטמא פטור, והאי מיעוטא לחוד דרשי' ביה או דילמ' תרויהו דרשינן. סכין שנמצאת. בירושלים דסתם כלים הנמצאין בירוש' שלא כדרך עלייה לבית הטבילה ושלא בדרך ירידה טמיאין לר' מאיר במסכת (כלים) [שקלים פ"ח מ"א]. שוחט בה. פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה שמצאה דמסתמ' הטבילוה בעליה אם טמיאה הייתה דכל אדם משמר סכינו מטומאה ומטהרה מאתמול כדי שתראה לשחיטה בארבעה עשר, וסכין זו שנמצאת היום נפלה מבעליה היום והטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא לה הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר. שונה ומטביל. כלומ' אע"פ שספק שמא הטבילוה בעליה, זה שונה ומטבילה מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להם שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה. קופיץ. סכין גדול הוא ורובן אינן אלא לחיתוך בשר ושבירת העצם. בין בזה ובין בזה. אפילו נמצא בי"ד שונה ומטביל, כלומ' אע"פ שספק שמא הטבילוה, דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל י"ד עד למחר, ויש לומר לא הטבילוה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר. מני. הא דמשמ' דאין שבירת עצמות בערב הפסח. אי נימא רבנן. דפליגי עליה דבן תימא דלא מקשו חגיגה לפסח ואין בה משום שבירת עצמות. מאי שנא סכין דמטביל לה. בעלים מאתמל ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה, משום דחזיא ליה לבעלים לשחוט הפסח הילכך אטבלה מאתמל דניהוי לה הערב שמש, והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים, דודאי היום נפלה הימנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהא שם במקום נפילתה שלא תימצא. חזי לחגיגה. לשבירת עצמות ואטבלה מאיתמל, ואמאי המוצאה בי"ד שונה ומטביל. שבא. ערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו, הילכך לא צריכה לבעלים בי"ד, ואיכ' למיפרך סוף סוף בי"ד אמאי שונה ומטביל הא ודאי אטבלא מאתמל בשלשה עשר ערב שבת כדי שתראה לחגיגת חמשה עשר, והיינו נמי דקא פריך ליה מסיפה חל י"ד כו'. שוחט. בקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל, דאע"ג דשמא בעלים היה להם סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זה להם אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת, אפילו הכי כיון דצריכ' להם ביום טוב אחר השבת כבר הטבילוה מערב שבת, דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרי במסכת ביצה [י"ז ע"ב], חל יום טוב להיות אחר השבת מטבילין את הכל מלפני השבת. ובחמשה עשר. אם מצאה ביום טוב עצמו, שוחט בה שלמים מיד, דודאי הטבילוה בעלים מאתמל. הרי היא כסכין. ואפילו נמצאת בי"ד בחול שוחט בה מיד, דודאי הטבלה עם הסכין בשלשה עשר, הואיל וקשורה עמו. מכלל דרישה. דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל. לאו בשבת עסקינן. ואפילו הכי קאמ' דאין שבירת עצמות, אלמ' אסור לשבר עצמות דחגיגת י"ד.
<h2>דף ע:</h2>
במרובה. בחבורה מועטת שהפסח מרובה להם ולא יביאו חגיגה. ומנא ידעי. הבעלים בשלשה עשר שתהא חבורתן מועטת, הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמ' וקונין להם בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה, הילכך לא קים ליהו שתהא חבורה מועטת ומטביל [לקופיץ] שמא יביאו חגיגה ויצטרכו לשבירת עצמות. שבא בטומאה. שרוב ציבור טמיאין, דתנן בזמן שבא בטומאה אין מביאין עמו חגיגה, וזה המוצאה טהור, אע"פ שאף הטהורין עושין בטומאה עם הציבור, מטבילה לשבר בה עצמות חגיגת ט"ו שאינה באה בטומאה. מנא ידעי. בעלים בשלשה עשר כשמטבילין סכיניהן שיהו רוב הציבור טמיאין דמימנעי ולא מטבלי לקופיץ משום חגיגה שאינה באה. דמית נשיא. ומצוה בכל ישראל להתעסק בו. אי נימ' דמית בי"ג. כשהיו מטהרין כליהם. סכין למה ליה. למריה לאטבולה משום פסח דלמחר, הרי עתיד ליטמא בנשיא ואפילו אינו מיטמא בו רשאי הוא לעשות בטומאה עם רוב ציבור המיטמאין בו, דפסח הבא בטומאה אף הטהורין עושין בטומאה, וזה המוצאה אם טהור הוא למה הוא מחזיקה בטהורה ושוחט בה שלמי חגיגתו ביום טוב, דהא ודאי מדקתני בארבעה עשר שוחט בה מיד, בטהורה מחזיק לה, וקשרי ליה לשחוט מיד אפילו דברים שאין באין בטומאה כגון נדרים ונדבות. אלא דמית בי"ד. כשהטבילו כליהם בי"ג הצריכין לי"ד לא היו יודעין שיבא בטומאה, אם כן גם את הקופיץ הטביל לשבירת עצמות לחגיגת י"ד. ומאי שנא סכין. דאמרינן אטבלה מריה מאתמל ומאי שנא קופיץ דלא אמרינן אטבלה מריה. לא צריכא. שהיה נשיא גוסס בי"ג, ולא גר' ומית בי"ד, דמה לי מת או לא מת כיון דחד ספיקא הוא. סכין דחדא ספיקא הוא. דאיכא למימר שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה, ומשום הך ספיקא לא אימנע מלאטבולה, ואטבלה דחייש שמא לא ימות ויעשה פסח בטהרה. אבל קופיץ דתרי ספיקי. מסלקי ליה מתורת טבילה, שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה ולא יביאו חגיגות לא בי"ד ולא בט"ו, או אפילו לא ימות שמא אני לא אצטרך לחגיגת י"ד שתהא חבורתי מועטת ויבא פסח במרובה, ואי משום חגיגת ט"ו עדיין יש שהות להטבילה בי"ד, הילכך לא אטבלה מרה בי"ג.
בן דורתאי פירש. מן החכמים ונבדל מהן, מפני שהיו אומרין אין שום חגיגה דוחה שבת, והשוה דעתו עם המינין, ולבן תימא אע"ג דאמרן ש"מ כולהי אתיין, לענין מדחה שבת לא מדחיא, דכי מקשינן לה לפסח למידי דבגופא דפסח, כ"ש. בקר זו חגיגה. אפילו חגיגת ט"ו. ואמ' רחמ' [דברים ט"ז] וזבחת פסח כי פסח. דדחיא. ה"ג ואמ' רחמ' וזבחת פסח כי פסח. וישב לו בדרום. רחוק מירושל' שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה, דקסבר כל חגיגה דחיא. ואנן טעמ' דפרושין כו'. וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר הבדילין מן החכמים. למותר הפסח. בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואחר כך נמצא זה, בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת פסח על כולם והוזלו טלאים וניתותר מן המעות. שקרב שלמים. במועד או לאחר הרגל. לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו שלמים הכשירין לבא כל צאן וכל בקר זכרים ונקיבות.
אמאי לא דחיא שבת. ואפילו חגיגת ט"ו. הא ודאי קרבן ציבור הוא. דהא אתי בכינופיא כי פסח, וזמן קבוע לה ביום ראשון דבהדי עולת ראיה מיתי לה, כדכתי' [שמות כ"ג] שלש רגלים תחוג לי בשנה וסמיך ליה את חג המצות תשמור ולא יראו פני ריקם, וכל שאר הימים תשלומין לראשון, ואפילו למאן דאמ' תשלומין זה לזה עיקר חובה מיהו בראשון הוא. וחגותם אותו. בחג הסוכות כתי', דתשלומין דידיה כל שמונה הוו, כדתנן בפר' קמא דחגיגה [ט' ע"א], חוגג את כל הרגל עד יום טוב האחרון, והתם מפר' טעמ', אלא לאו ש"מ אין לך חגיגה שדוחה שבת, הילכך לא משכחת שמונה לעולם. כגון שחל יום טוב הראשון של חג להיות בשבת. דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה. אבין תכלא. קובר בניו היה. לימ' כי הא מילת'. שאלה שאינה הוגנת. איתה ברוב שנים. קרא בתר רוב שנים נקט, שאין יום הראשון בשבת.
<h2>דף עא.</h2>
בשעת שמחה. ביום טוב שהוא זמן שמחה, ואע"ג דהאי קרא לאו ביום טוב כתי' הא ילפינן מיניה בסיפרי, [ראה פיס' ס"ד] שלמי חגיגה דיום טוב, דנאמר ביום טוב שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים. משום חגיגה הוי דבר וכו'. ונר' לר' דהכא נמי איכ' למימר טעמ', משום דבעינן חגיגה בחג, דכת' [ויקרא כ"ג] וחגותם חג, אלא חדא ועוד קאמ' דאפילו שחטן ביום טוב אין יוצא בהן משום חגיגה. וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. במסכת חגיגה [ח' ע"א] נפק' לן ממסת. והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכת' לעיל מיניה [דברים ט"ז] חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך והדר כת' שבעת ימים תחוג לה' וג' והייתם אך שמח. לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. ואין שמחה אלא באכילת בשר שלמים, ויום טוב האחרון גופיה לא, דהא תרי זימני שבעת ימים כת' גבי שמחה כדפרשינן וממילא אימעיט שמיני. ה"ג. ולשון זה כתי' בספרי [עי' ראה פיס' קמ"ב] יכול שאני מרבה אף לילי יום טוב הראשון, ואע"פ שאין קרבן בלילה, נלמד מכאן שהטעינו הכת' לשחוט שלמים מערב יום טוב לשמוח לילי יום טוב. אך שמח. אך חלק מיעט דכל אכין ורקין מיעוטין, ומיעט ליל יום טוב הראשון ושאר כל הלילות פשיט' ליה דחייב לשמוח בהן בשלמי שמחה של יום, דכולהו שבעת ימים כחד יומא דמו, ולילי יום טוב האחרון כיון דלא מהני שבעה הוא, אצטריך לרבוייה, ולילי יום טוב הראשון כיון דאין להתחיל שחיטת שלמי שמחה בלילה ממעטינן ליה. מאי טעמ'. שוינן מיעוטא ללילי ראשון וריבויא ללילי אחרון ולא אמרי' איפכ'. לאו משום דאין לו במה ישמח. דבשלמים הנשחטין מבערב לאו שמחה הוא, דבעינן זביחה במקום שמחה. שיש שמחה לפניו. כל ימות לילי החג.
חגיגת י"ד כו'. קס"ד דרב יוסף בששחטה בי"ד קאמ'. הא מתני'. בן תימא אמרה לעיל. ולבן תימא אפסילא לה. דקאמר אין נאכלת אלא ליום ולילה. והשמחה. בשלמים. שחל יום טוב בשבת. דשמחה לא דחיא שבת, דהא אפילו חגיגה לא דחיא, ומבערב אין יכול לשחוט, דהא בשעת שמחה בעית. בשעירי הרגלים. שעיר חטאת האמור בראשון, שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור וכל חטאות החיצונות נאכלות, אבל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת. חי נאכלין. אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו צלי דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת, ובשר חי נהי דאכילה הויא, כדתנן במסכת (יומא) [מנחות צ"ט ע"ב] בבבליים אוכלין אותו כשהוא חי שדעתן יפה, שמחה מיהו ליכא. ועוד. נהי נמי דיש שמחה בבשר חי, הרי חטאת אין נאכלת אלא לכהנים והן אוכלין ישראל במה ישמחו. משמחו בכסות כו'. אבל לענין בשר דעלמא אין לומר שמשמחו, דסוף סוף בעינן זביחה בשעת שמחה. לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. כשאר לילות החג.
לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה. אע"פ שזמן אכילת הבשר כל יום המחרת, והכי נמי מיבעיא ליה בכל הנאכלין לשני ימים, אלא חגיגה ט"ו נקט משום דקרא בה קאי, והוא הדין לכל אימורי זבחים שנפסלין בהלנת בקר ראשון. וסמיך ליה ראשית ביכורי וג'. ודרוש ביה בקר ראשון. דבשר אפסיל ליה מאורתא. משחשכה ועבר יום דששה עשר. ואימורין. (ובשרו) [יכשרו] עד בקר שבעה עשר. ר' אלעזר בן עזריה. בפר' בתר' [ק"כ ע"ב], דאמ' מדאוריתא אכילת פסחים עד חצות ותו לא. הכי קא קשיא ליה. ואע"ג דאותיב מילתא אחריתי. ומי איכא מידי. כלומ' אי איפשר להיות משמעות המקרא בקר שיני, דאנן חזינן תנא דמתני' דלקמן דאפילו לבשר שהוא קל מאימורין לא בעי ראשית, ובקר דכתי' ביה משמע ליה לתנא בקר ראשון. ורב כהנא לאימורין. דחמירא קדושתיהו, לא משמ' ליה בקר דכתי' גבייהו בקר ראשון בלא ראשית. אשר תזבח בערב. בחגיגת י"ד מיירי שנשחטת עם הפסח בערב, דהא ליכ' למימ' בערב של יום טוב הראשון קאמ' קרא ומשום חגיגת ט"ו, דאם כן מאי בערב הלא שחיטתו כל היום.
<h2>דף עא:</h2>
שנאכל' לשני ימים כו'. כשאר שלמים, והכי משמע הבשר אשר תזבח בערב נאכל אף ביום טוב הראשון עד בקר של י"ו ומיכאן ואילך בלא ילין, דהאי בקר בוקרו של י"ו קאמ', ונהי דמיום זביחתה עד בקר של י"ו, ב' ימים וב' לילות איכ', מיהו זמן אכילתה נגמר לשני ימים ולילה אחד שבאמצע, דבלילי יום שלישי לא נאכל ולא נשרף עד הבקר בפר' קמא [ג' ע"א]. או אינו אלא ליום ולילה. דהאי בקר בוקרו של ט"ו קאמר. כשהוא אומר [דברים ט"ז] ביום הראשון לבקר. מכלל דנאכלת כל יום ראשון של יום טוב וקאמ' דלא תלין עד בקר שיני. או אינו אלא בקר ראשון. לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו בקר ראשון, הא אמרת ביום ראשון חד ולבקר בקר שיני. מה אני מקיים הנאכלת לשני ימים. דנפק' לן מקרא אחרינא, דיש נאכלת לשני ימים, ולקמ' מפרש היכי אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה בשאר חגיגות חוץ מזו. כשהוא אומ' [ויקרא ז'] נדר. אם נדר באכילת שלמים שני ימים, אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וג', הרי שני ימים ולילה שבינתיים, והוה ליה למיכתב נדר ונדבה, אם נדר למה לי, ריבה אף שלמי חובה לאכילת שני ימים. לימד על חגיגת י"ד כו'. ולקמן מפר' במאי משתמע ליה, והשת' מפרש לה למתני', והדר אסיק אתקפתיה דתנא לבשר לא בעי ראשית.
הכי קאמ' או אינו. אלא ליום ולילה, והאי דכת' ביום הראשון לבקר מילת' אחריתי היא, ובשתי חגיגות דבר הכת' חגיגת י"ד וט"ו, זו לבוקרה וזו לבוקרה, והכי משמ' קרא לא ילין מבשר חגיגת י"ד אשר תזבח בערב, וסתם לינה לבוקרה משמ', ומאותה שתזבח ביום ראשון, דהיינו חגיגת ט"ו לא ילין לבקר של י"ו. הדר אמ'. תנא, ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו, כלומ' באי זו חגיגה חוץ מזו אני מקיים את אשר אני מוצא שנאכלת לשני ימים, הרי שויתה את כולם, והיכן אני מוצא כשהוא אומ' נדר אם נדר, הרי מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים ואיזו היא, על כרחך לימד על חגיגת י"ד כול', והיאך לימד דעל כרחיך, אי נמי נדר בחגיגת ט"ו משוית ליה דקילא דאינה באה עם הפסח שמעת ליה מיהא, דנאכלת לשני ימים וביום הראשון לבקר, על כרחיך לאו אחגיגת ט"ו קאי, אלא אאשר תזבח בערב, ולימד שתאכל יום הראשון עד בקר שיני. האי לחגיגת ט"ו. נדר אם נדר. והיאך כוליה (קורא) [קרא] ביום הראשון לבקר כדפרשי'. טעמ' דכת' כו'. השתא מפרש אתקפתיה, דאילו תנא לבשר לא בעי ראשית אי לא כת' ביום הראשון ולבוקר דמשמע תרי הוה אמינא בקר בקר ראשון, ואע"ג דבבשר קאי, וכל שכן בקר דכת' גבי חלב חגי דלא בעי ראשית, והאי דסמכינהו קרא מילת' אחריתי דרוש ביה. ותמיה' לי ממאי דלגבי בשר אי לאו דכת' ביום הראשון ולבקר בקר ראשון משמ', דילמ' ספק הוא אי ראשון משמע אי שיני משמע, וקא מוכח ביום הראשון דבקר שיני קאמ' ולא ראשון.
הפסח ששחטו. בזמנו בי"ד בשבת. שלא לשמו. וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג. אם אינן ראויין. לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקיבה חייב חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא שהכל יודעין שאין זה כשר לפסח, ושגגתו מחמת עצמו היא ולא מחמת המצוה. ואם ראויין הן. כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר. ר' אליעזר מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר מצוה. ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה הדוחה בשבת ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחין שנשחט שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשיר להו בפר' תמיד נשחט [ס"ב ע"ב]. ומה אם הפסח שמותר. לשוחטו בשבת לשמו. שינה את שמו. מודית לי דחייב כדקתני לעיל. ששינהו בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסור לשוחטן בשבת. תאמר בזבחין כו'. וטעה בזה דין הוא שיפטר. אימורי ציבור. קרבנות האמורין בציבור בשבת, כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן. והשוחט. שאר זבחים לשמן בשבת חייב. שיש להם קיצבה. שאינו רואה אחרים הרבה בשחיטתן, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט תמיד עוד, הילכך אין זה טועה בדבר מצוה, אלא שוגג בעלמ' הוא דלא היה לו לטעות בדבר. תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין לכך, והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקין בכך וטרוד להתעסק במצוה, ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומוצא זבח זה עומד בעזרה שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך ושחט אחרים לשום פסח וכסבור שהן פסח, הילכך טעה בדבר מצוה הוא. ר' מאיר אומ'. השוחט אחרים כל שבתות השנה לשם אימורי ציבור פטור אע"פ שיש להם קיצבה. שחטו. בשבת שלא לאוכלין דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר. שלא לאוכליו. לחולה ולזקן. חייב. חטאת, דהוה ליה כפסח ששחטו שלא לשמו דאמרן דחייב משום דשינהו בדבר האסור, הכא נמי לא ניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו. לאוכליו ושלא לאוכליו כו'. דהא פסח כשר הוא, כדתנן בתמיד נשחט [ס"א ע"א] דמקצת אוכלין לא פסלי. שחטו ונמצא בעל מום חייב. דטועה בדבר מצוה לא הוי, כדאמרי' בגמר' מודה ר' מאיר בבעלי מומין דלא מיטרד טריד ולא אחלופי מיחלף, ואע"ג דמום זה לא היה יודעו בשעת שחיטה הוה ליה לבקוריה. שמשכו בעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר. או שמתו או שנטמאו. דסתמיה דהאי פסח לשלמים קאי, וכי קא שחיט ליה הוה ליה שוחט שאר זבחים לשם פסח. פטור. כר' יהושע דאמ' טועה בדבר מצוה פטור.
<h2>דף עב.</h2>
אי נימא בטועה. כסבור שהוא זבח אחר ושוחטו לשם זבח והרי הוא פסח. שמעת מינה. מדקתני חייב, אלמא פסול הוא, דאי כשר הוא ליפטר, דהא נעשית מצוה כתיקנה. עקירה בטעות. שלא נתכוון לעקור שם פסח ממנו. הויא עקירה. כעוקר מדעת. מה לי שאינו ראויין. עוקר לאו טועה בדבר מצוה הוא, ואמאי פטר ליה ר' יהושע בראויין הלא לא טעה בו שיודע שאינו פסח. רישא. הפסח ששחטו. סיפה. ושאר כל הזבחים. אוכלוסא. אין פחותה מששים רבוא. הא לא דמי. רישא דהאי קל וחומר לסופה דידיה, דרישא בעוקר דלאו טועה הוא. ומשני. ר' אליעזר דדאיין האי קל וחומר לא שני ליה בין עוקר לטועה, דלית ליה טועה בדבר מצוה פטור, הילכך קל וחומר גמור הוא. ומקשינן ר' יהושע דשני ליה. לימ' ליה דלא דמי טוען לעוקר, אמאי מהדר ליה טעמא משום דשינה את שמו לדבר האסור. פסח אין לו קיצבה. אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה, כסבור שהוא פסח אבוד מבעליו ושחטו לשם מי שהוא.
תינוקות יש להם קיצבה. מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד אחר שבת יודע הוא שאין למול בשבת אלא אחד. ושכח ומל של אחר השבת בשבת חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא, דעדיין לא הגיע זמנו, ומודי ר' יהושע דחייב. את של ערב שבת בשבת. כסבור שהוא של שבת, וזה של ערב שבת היה אתמול חולה או שנאנס, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, דהואיל ועבר זמנה ימתין עד למחר. ר' אליעזר מחייב חטאת. דלית ליה טועה בדבר מצוה פטור. ור' יהושע פוטר. דטועה בדבר מצוה ועשה מצוה הוא, ואע"ג דחילל שבת שלא כדת מכל מקום מצות מילה קיים, והכא נמי אע"ג דאית להו קיצבה ליפטר, דמכל מקום עשה מצוה, דכל הזבחין שנזבחו שלא לשמן כשירין, וזה שמצא זבח אחד בעזרה ושחטו לשם תמידי ציבור כשר לזבחו הראשון. הכא במאי עסיקינן כגון שקדם ומל את של ערב שבת. ובשעה שמל את זה עדיין שניהם עומדין, ומשום הכי פטור אע"ג דיש להם קיצבה דטרוד היה באחד מהם דיודע הוא שהיום הוא חובת האחד עליו וטועה בדבר מצוה הוא, ומתני' כגון דקדים ושחיטנהו לאמורי ציבור, דהשתא לא הוה טרוד בשחיטתן דליהוי טועה בדבר מצוה משום טירדא, וקיצבה נמי יש להם ולא מיחלפי ליה, הילכך כיון דלא טריד ולא מיחלף כולי עלמ' מודו דחייב, אבל פסח אע"ג דקדים שחטינהו לכולהו כיון דאין להם קיצבה מיחלף ליה האי זבח, כסבור פסח של אחד הוא ושוחטו והוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור.
ואע"ג דקדים כו'. בתמיה'. מאבל ערב. מקום. ושכח ומל של ערב שבת בשבת דחייב. ואע"ג דעשה מצוה. על מה נחלקו כו'. דקס"ד השתא דרישא דמחייב ר' מאיר בשמל את שניהם על ידי ששניהן כבר הגיע זמנו ומל את של שבת תחילה כמשפטו שזמנו היום ואחר כך מל את של אתמול, ואע"ג דעשה מצוה, כיון דלא רמיא טירדא עליה בתר דמהליה לשל שבת לאו טועה בדבר מצוה הוא, וסיפה פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף ליה של מחר, דבהא ודאי לא קאמ' שמל את שניהם דליכ' דטעי בהכי, אלמ' היכ' דלא טריד ביה האידנא לר' מאיר כמו שכח ומל של ערב שבת בתר דמהליה לשל שבת חייב. ותסברה. דטעמ' משום הכי הוא. השתא סיפה דלא עביד מצוה. דעדיין לא הגיע זמנו פטר, רישא דעבד מצוה מחייב. אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון. שנתחלף לו אתמל של שבת בערב שבת ומלו בערב שבת ועדיין לא נודע לו טעות וסבר שזה העומד למול של שבת הוא, ואע"ג דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם מצוה עשה, אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו, וסיפה נתנה שבת זו לידחות אצל זה של שבת, וטעה בדבר מצוה ואפילו לא עשה מצוה לר' מאיר פטור, והשוחט לשם אימורי ציבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבנות ציבור, ואע"ג דקדים שחטינהי לאימורי ציבור ברישה אפילו הכי הרי שכח, ועל ידי שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי ציבור ושחטו לשמן.
<h2>דף עב:</h2>
אחד זבחים שאינן ראויין. לפסח פטור הואיל וטרוד במחשבת לבו מאז הופרשו ויודע שעליו להקריבם טועה ושוחטן לשם פסח. וכן השוחט. אפילו חולין. לשם אמורי ציבור. והם ראויין. פטור. דמיחלפי דטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שמעניה לר' מאיר לעיל דפטור. על שאינן ראויין שחייב. דלאו טועה הוא. ואפילו עגל. דלא תימא שאין ראויין, כגון איל בן שתי שנים דמיחלף בבן שנה, אלא אפילו עגל דס"ד ליכא דטעי קא פטר ר' מאיר, דאיידי דטרוד בהקרבתו מיחלף ליה, והוא הדין לפרה של זבחי שלמים. לא טריד בהו. אין מחשבת הקרבתו בלבו עד הנה. האי טריד ביה. כל ימי הפרשתו בלבו להקריבו ועסוק מתי אפנה ואקריבנו. חולין לשם פסח. הרי ששחט פסח ובא חבירו ומצא שה של חולין ושחטו לשמו, כסבור שפסחו של זה עדיין לא נשחט. מה לי אמ' ר' מאיר. כלומ' מה ר' מאיר אומ' לנו בו, מי הוי טועה בדבר מצוה. מיחלף. כסבור שהוא פסח. אלמ' טעמ' דר' מאיר משום טירדא. ולאו משום איחלופי דחולין לא טריד בהקרבתן.
אקילעא. כניסת הבית, כמו איקלע וקורין פורטא. בשפוד של צלי. של קדש הראוי, ואכילת קדשים מצוה דכת' [שמות כ"ט] ואכלו אותם אשר כופר בהם וג'. חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, ודלא כר' מאיר, ונותר חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דכתי' [ויקרא י"ט] ואוכליו עונו ישא. אשתו נדה בעל חייב. כדמוקי ליה לקמיה בסמוך לוסתה ובמעוברת דלאו מצוה היא. יבמתו כו' פטור. דבזיז מינה כדלקמן, ולקמיה מפר' ואזיל אם חלוק הוא על ריש לקיש או מוסיף על דבריו. וכל שכן בההוא. דנותר. דמחייב. דאין שם לחלוחית מצוה, אבל הכא אע"ג דמעוברת מיהו מצות שמחת אשתו איכא. לשיולה. אם נדה הוא. בשפוד ליכא למאן נישיילי. ור' יוחנן מאי שנא יבמתו. דפטור ואע"ג דהוה ליה לשיולה. דקא עביד. מצות יבום ובביאה ראשונה קאמ'. אשתו. מצות פריה ורביה. עונה. לפי מה שהוא חמר או גמל או טייל או תלמיד חכם כדמפר' בכתובות [ס"א ע"ב]. לשמח את אשתו. אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוה לו, דאע"ג דשמחת עונה [אין] עליו, הני מילי ליפטר מעונה האמורה בתורה, אבל רבנן תקינו לה שמחה שלא בשעת עונה. ומשני. בסמוך לווסתה, דמוזהרין ישר' לפרוש מנשותיהן סמוך לזמן וסת נדתן כדאמרי' בשבועות [י"ח ע"ב], והזהרתם את בני ישר' והדוה בנדתה, מיכאן אזהרה לבני ישר' שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן. אי הכי יבמתו נמי. סמוך לוסתה לא רמיא מצוה עליה. בזיז מינה. בוש הימנה לשואלה אם סמוך לוסתה היא, וטועה בדבר מצוה היכא דלא הוה ליה לשיוליה כגון שפוד פטור.
ור' יוחנן. דאמ' יבמתו נדה בעל פטור, משום דטועה בדבר מצוה דאמ' כמאן. ברשות. של מצוה שהיה טרוד בה. דזמנה בהול. שקבוע לה היום וטרוד באם לא עכשיו אימתי והולך אצל בקי ללמדו עיקר נטילת לולב ביום הראשון, דכת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון, והמוציא את הלולב ביום שיני שחל להיות בשבת חייב דלאו שעת מצוה היא. דזבחים. דפטר במתני' בשוחט לשם פסח משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. זמנו. של פסח בהול היום למהר פן יעבור זמנו. בן גרושה. כהן חלל זר גמור דכת' בכהן הנושא גרושה [שם כ"א] לא יחלל זרעו, שמחללו מדין כהונה. קרן וחומש. מכל תרומות שאכל עד היום, דכולן בשוגג אכלן. ור' יהושע פוטר. דטועה בדבר מצוה שאכילתן מצוה כדלקמן, דאפילו עבודה מיקריא. דזמנה בהול. מפני שהיא חמץ ואם תבוא עליה שעה ששית תיטען שריפה. דאיקרי עבודה. אכילתה כדלקמן. ועבודה. של חלל בשוגג רחמנ' אכשרה דתנן כו'. ברך יי' חילו. בכהנים כתי' [דברים ל"ג] ישימו קטורה באפיך וגו' וסמיך ליה ברך יי' חילו חולין שבו חללין שבו. אמש. בערב. עבודת מתנה. מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה.
<h2>דף עג.</h2>
פשיט' כיון דהתם. בתמיד נשחט [ס"א ע"א] תנן, דפסח שלא לשמו פסול. הכא. דבשבת קאי ממילא שמעי' דחייב. משום דבעי למתני סיפה. לאוכליו ושלא לאוכליו פטור, תנא נמי רישה שלא לאוכליו חייב.
לדברי האומר. במסכת שבת [ק"ו ע"א]. מקלקל בחבורה. העושה חבורה בשבת היא לקלקלה שאינו מתקן פטור, ואין חובל חייב משום שבת, אלא שוחט דקא מתקן, או חובל בבהמה וצריך לדם להאכילו לכלבו. שלא לאוכליו. דקתני מתני' דחייב. מה תיקן. הא פסליה. תיקן. דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במסכת זבחים [פ"ד ע"א] אם עלו למזבח אימוריהם להקטיר לא ירדו, ואילו אין כאן שחיטה אפילו עלתה תרד דאין הקטרה בבעלי חיים. שחטו ונמצא בעל מום. דקתני מתני' חייב. מה תיקן. דהא ליכא למימ' תיקן, דהא תנן בזבחים [שם] דבעלי מומין אם עלו ירדו לפי שלא היה פסולן בקודש. בדוקין שבעין. טילא כמו [ישעיה מ'] הנוטה כדוק שמים, וגבי קרבן מום הוא דכתי' [ויקרא כ"א] או דק או תבלול בעינו. ואליבא דר' עקיבה. במסכת זבחים [שם] תנן ר' עקיבה מכשיר בבעלי מומין אם עלו, ואמרי' בגמ' [שם פ"ה ע"ב] לא אמ' ר' עקיבה אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין לכתחילה בעופות דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, הילכך דוקין שבעין בעופות שרי, אבל שאר מומין לא דמחוסר אבר ודאי פוסל בהן משום [מלאכי א'] הקריבהו נא לפח'. טריפה. אמרינן התם אם עלתה תרד. מידי נבלה. מלטמא. השוחט חטאת גר'. ובשחיטת חולין [מ' ע"ב] מפר' אמאי נקט חטאת. שלש חטאות. משום שבת ומשום עבודה זרה ומשום שחוטי חוץ. מה תיקן. הכא אפילו לטהרו מידי נבלה ליכ', דתקרובת עב' זר' מטמאה אפילו באהל. מידי אבר מן החי. לבני נח שאם אכלו אינו נהרג.
אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
ומנא תימרה. להא מילת' דאמרי לך דגזרינן הכי. יסתאב. יומם ולישנא מעליא הוא כדכתי' [ויקרא כ"ז] אם בבהמה הטמאה, ואמרי' [מנחות ק"א ע"א] בבעלי מומין שנפדו הכתו' מדבר. לנדבה. לשופרות. ר' אליעזר אומ' ימות. כל צדדיו של ר' אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר שנ' [ויקרא ז'] כחטאת כאשם, וכן גבי שלא לשמו וכן לגבי חטאת שנכנס דמה לפנים במסכת זבחים [י' ע"ב]. ר' יהושע אומ' ימכר. לאחר שיסתאב. ויביא בדמיו עולה. נדבה לעצמו, ובמסכת תמורה [כ' ע"ב] מסיק לה למילת', והלא אף הנדבה עולה היא מה בין דברי ר' יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה לחובתו הוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו וכשהיא באה נדבת ציבור אין סומך עליה וכו'. בדמיו אין. אבל איהו גופיה לא אמרי' דיקרב עולה ואע"פ שמקריבה לעצמו, אלמ' גזירה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה, דאי שרית ליה השת' טעי, ואי מצטריך ליה נמי עולה קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם, ואי איפשר לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו.
<h2>דף עג:</h2>
ותני עלה. דמתני'. בחול כי האי גוונא. הואיל ויכול לשורפו. ישרף מיד. ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו, ואע"ג דמותר פסח קרב שלמים ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים היה כשר, עכשיו שלא עקר שם הפסח ממנו ישרף מיד, דהוה ליה פסח נשחט שלא למנוייו. ואי אמרת בשלמ'. אע"ג דסתמיה לשם שלמים קאי בעי עקירה, וכל כמה דלא עקר הוי שם פסח עליו, משום הכי ישרף מיד ולא בעי צורה. דהוה ליה פסולו בגופו. שנשחט שלא למנוייו. אלא אי אמרת לא בעי עקירה. וסתמיה שלמים הוא. פסולו מחמת מאי הוי. הואיל ושלמים הוא. משום. דנשחט אחר תמיד של בין הערבים, דשחיטת פסחים אחר התמיד הוא כדאמרן בתמיד נשחט [נ"ט ע"ב], וכיון דלאו פסח הוא ושחטיה אחר התמיד לא מצי מקטר ליה דעבר אעשה דהשלמה ואיפסיל. כל שפסולו בגופו. כגון פיגול ונותר וטמא ויוצא. ישרף מיד. ואין צריך להמתין. בדם ובבעלים. כגון נשפך הדם, וכגון פסח שמתו בעליו או ניטמאו אחר זריקה, דעכשיו פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין. תעובר צורתו. ימתינו לו עד שתעבור ממנו צורת בשר, דכיון דאין פיסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון, ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה ליה פיסולו בגופו. שחטו לשם עולה. דעקר מיניה שם אשם כשר. אלמ' קסבר בעי עקירה. לא גרסי'. ולרב חייא בר גמדא. דאמ' בפר' תמיד נשחט [ס"ד ע"א] גבי מתני' דקתני התם דפסח בעי עקירה, ואוקמא בכגון שהיה לו בעלים טמיאי מתים כו'. הא אחר. דסתמיה לאו לפסח שיני קאי לא בעי עקירה. מאי איכ' למימ'. כלומר מתני' דהכא תיובתיה, דקתני ישרף מיד ולא מיתוקמא אלא משום דבעי עקירה.
אלא אמ' ר' הונא בריה דרבי יהושע. לעולם כדאמר רב שחטו סתם כשר לעולה, דכיון דקאי לעולה סתמיה לעולה הוא ואע"פ שתחילתו אשם, וכן מותר הפסח כיון דלשלמים קאי סתמא כי שחיט ליה שלמים הוא, והכא דקתני ישרף מיד לאו משום עקירה, אלא כגון שהפריש קודם חצות וכי מטא חצות קבעתיה חצות שהיא זמן שחיטה ונראה לפסח. ומתו בעלים אחר חצות. ונדחה מפסח דשוב אינו חוזר ונראה לשלמים, והא דקיימ' לן מותר הפסח לאחר הפסח קרב שלמים, כגון שאבד קודם חצות ונמצא לאחר שחיטת הפסח דלא אתאי עליה חצות למיקבעיה ולא נראה לשחיטת הפסח מעולם. מידי הוא טעמ' אלא לרב. האי תירוצא רב מתריץ ליה דאמ' לא בעי עקירה. האמ' רב. בפר' שני שעירי [ס"ד ע"א]. בעלי חיים אינן נדחין. ואין דחוי אלא בדם או בבעלים, כגון שעיר של שם שנשחט וקודם זריקת דמו מת המשתלח ישפך הדם, אבל כל זמן שהקרבן חי אינו נפסל משום דחוי.
אלא אמ' רב פפא. לעולם לא בעי עקירה וסתמיה שלמים, והא דקתני עלה דמתני' בחול ישרף מיד ר' אליעזר היא, ומשום דשלמים הוא, וכגון דשחטיה בהדיא לשום פסח, ור' אליעזר לטעמיה דאמ' בפר' תמיד נשחט [ס"ב ע"ב] שלמים ששחטן לשם פסח פסול. ואי ר' אליעזר. אמאי תנן במתני' פטור, ליחייב משום שבת, דהא לית ליה כו'. ובפטורי. דטעה בדבר מצוה. סבר ליה. יוסי בן חוני כר' יהושע.
רב אשי אמ' רב דאמ'. לעיל לא בעי עקירה לית ליה כי האי תנא דאמ' בחול ישרף מיד, אלא קסבר רב דמתני' בחול צורה בעי וכי האי תנא כו'. אם יש שהות ביום. לזה ששחט פסח זה בשבת לבדוק אם מתו בעלים כו' ולא שאל, לאו טועה בדבר מצוה הוא, אלא שוגג וחייב. שוגג קרי את הקרוב לפושע. ותעובר צורתו. אם חול הוא, דאילו בשבת לא אצטריך ליה דהא בשבת לא שריף, ולמחר ביום טוב נמי לא שריף ליה. ומאי טעמ'. בעי העברת צורה. לאו משום דקסבר לא בעי עקירה. וזה סתם נשחט והרי הוא שלמים כשירים, אלא שנשחטו אחר התמיד ופסול מחמת דבר אחר הוא. וממאי. לעולם בעי עקירה ופסולו בגופו הוא, והא דבעי צורה, משום דר' ישמעאל סבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה דאמ' אפילו פיגול שפסולו (כגופו) [בגופו] בעי צורה. ולא איתפרש עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא איתמר ובכמה מקומות מייתי לה אגררא במסכת מעילה. דאי לא תימ' הכי. דטעמ' משום דקסבר פסול הגוף טעון צורה, אלא משום דלא בעי עקירה, הא תינח מתו או נתכפרו בעליו, אבל ניטמאו מי איכ' מאן דאמ' דלא בעי עקירה הא סתמיה לפסח שיני קאי, ור' ישמעאל או שנטמאו נמי קתני. ותמיה' לי הא איכ' למימ' ניטמאו בכגון דלא הוי סתמיה לפסח שיני, כגון שהיו רוב ציבור זבין ומיעוטן טמיאי מתים דאותן טמיאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השיני. אלא מחוורת. דטעמיה דר' ישמעאל משום דקסבר פסול הגוף טעון צורה, ותנא דישרף מיד סבר לא בעי צורה, ואי לתרוצה בעית דלא תיקשי לרב הכי תרצה דפסול הגוף דידה גבי מתו או משכו את ידם משום דשחטה לשם פסח בהדיא, ואיהו לשלמים קאי בלא עקירה כרב והוו להו שלמים לשם פסח ופסול הגוף הוא כיוסף בן חוני.
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין. האי פירקא בתריה דתמיד נשחט גרסי' ליה, וקמהדר עליה דקתני בסיפיה [ס"ד ע"ב] יצאו וצלו את פיסחיהן, והדר מפר' בהאי פיר' כיצד צולין, ובתריה דכיצד צולין גרסי' אילו דברים, דהדר מהדר לענייניה קמא לאורויי מילי דפסח דדחו שבת ולא דחו, דבהכי אסתלק ליה פירקא דתמיד דצלייתו לא דחייא שבת. שפוד של רימון. טעמ' מפר' בגמ'. ונותן את כרעיו כו'. כדכתי' [שמות י"ב] צלי אש ראשו על כרעיו, כולו כאחד משמ', ומיהו אם צלאו אבר אבר כשר אלא שחיסר מצוה. כרעיו. כרעים ממש ולא כאותן שמפרשין כרעים אלו הדקין, דהתניא בתוספתא (דזבחים) [דפסחים פ"ה ה"ט] גבי פסח אין מולגין את הראש ואת הכרעים ולא טופלין אותן בחרסית ולא באדמה אבל מפספסין אותן באור. כמין בישול הוא זה. כמי שמבשל בני מעיו לתוכו כבתוך הקדירה. תולן חוצה לה. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. לא על השפוד. של ברזל כדמפר' בגמ' שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו, שהפנימי מתחמם על ידי מקצתו החיצון, והוה ליה פסח צלי מחמת דבר אחר ורחמ' אמ' צלי אש. אסכלא. גראילה, וכולה חד טעמ'.
שיבי. קנלידיד, שעשוי שורות שורות כעין אותו עץ שקורין שף שהוא עשוי שורות שורות ובין כל שורה מעט מוח. מחלחל. כעץ של ערבה ושל אגוז ושל שאודי שיש לו מוח מבפנים. אלון. קיישנא, שהוא קשה. איידי דאית בהו קיטרי. ובעי למשעיינהי בסכינא, מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוי ליה פסח מבושל. שיעי קיטריה. ואין צריך להעביר סכין עליהם. ה"ג ואיבעית אימ' בנבאגא בר שתא. נטיעה בת שנתה דליכא בה קיטרי. והא איכא בי פיסקי. ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים. דמפיק לבי פיסקי לבר. חוץ לפי הפסח דאי מפיק מיא לא נגעי בפסח. כשם ששפוד של עץ. כשתולין אותו בתנור ומכוסה בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום קצתו היוצא חוץ לטלה. אמרו לו. אע"פ שאין פנימי של עץ נשרף, אבל פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו אינו חם כולו וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו.
ר' ישמעאל קוריהו תוך תוך. דנותנין לתוכו סביר' ליה וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר. מקולס. לשון [ש"א י"ז] כובע נחושת דמתרגמ' קולסא דנחשא, דסביר' ליה תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחושת על ראש גיבור. אי זהו גדי מקולס. דתנן במקום שנהגו, [נ"ג ע"א] שאסור בזמן הזה במקום שלא נהגו. כאחד. דדמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ. נשלק מיבעיא. קס"ד נחתך ואח"כ נשלק ומשעה שחתכו קודם צלייתו תו לא הוי מקולס. ששלקו במחובר. אין זה מקולס.
הא מולייתא. כמו שאנו ממלאים הטלאין והתרנגולין בין בשר ועצמות וצולין. שריא. ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנין לתוכו מותר, ואפילו במליחת צלי דאי במליחת קדירה פשיט'. והא קא מיבלע. דם הטלה היוצא מן הבשר הכנוס לתוכו. פולטו. לחוץ ושואבו חום האור. נותן את כרעיו כו'. ומסתמא מליחתו בשל צלי. מאי טעמ'. שרי הא קא מיבלע.
<h2>דף עד:</h2>
מידב דייב. לפי כשנתלה בתנור ופי בית שחיטתו למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר שקורין פונצילא ושותת דרך בית השחיטה. לאחר בישולו. קסל"ד השת' לאחר בישולו צלי קאמ', דצלי נמי קרי בישול כדכת' בדברי הימים [ב' ל"ה], ויבשלו את הפסח כמשפט. דשיע. ולא בלע ואפילו בקדירה נמי שרי ואע"ג דליכא למימר כך פולטו. איני וכו'. לב משום דשיע אוקמת ליה, ובעלמ' לא אמרי' כבולעו כך פולטו והא רבין סבא כו'. טפל. דיבק עליו עיסה כעין שקורין פשטידא וחזייה דלא מלחיה כלקדירה. אי מעלי טפליה. אם יש טעם יפה בלחם המדובק עליו. הב לי דאיכול. וסייעתא לרבא. בדסמידא. עיסה של סולת אינה נדבקת כל כך ונסדקת מאיליה והדם יוצא ממנה. דמפריר. לשון פירורין. ואי לאו דחזיה. ללחם. דזיג. לשון זכוכית לבן וצלול מראה מוהל הבשר שזב בלחם. כי זיגא חיורא. צריף שאין בו אדמומית דם לא אכל מיניה. בחיוראתא. קמח נקייה כעין שלנו שאינה סלותה. דשריר. קשה ואינו פולט. דסמידא. דאמור לעיל דמפריר. בין אסמיק. מוהל שבתוך הלחם בין לא אסמיק שרי שהדם ודאי יצא ואודם זה לאו מראה דם הוא. ומאן דאסר. אביי דאמ' הא קא בלעה דמא.
והילכת' מליתא שריא ואפילו פומא לעיל. כשהיא תלויה בתנור, ואע"ג דעכשיו אין נקב לצאת הדם שרי, דכבולעו הבשר החיצון כך פולטו, וחום האור שואבו. לא שנא חיוראתא ולא שנא שאר קימחי, כ"ש. ועמא נהגי לממלח מליתא דקימחא כעין קדירה. אומצא ביעי ומוזירקי. אומצא דקא אסמיק, חתיכת בשר שנקטרוד בלע', וכן ביצי זכר דאסמיקו, ודרכן להיות מליאי דם, וכן מזירקי חוטין גסין שהן ורידין של בית השחיטה. פליגו בה. כדמפרש פלוגתיהו לקמיה בדאנחינהו אגומרי. בכל התורה כולה. כל היכא דחזינן פלוגתיהו, ואיתמר סתמא חד אמ' לקולא וחד אמ' לחומרא ולא פירש מי המיקל ומי המחמיר, דע שרב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכה בכולן כדברי המיקל. מידב דייב. ושפיר דמי אף במלח מעט כתורת צלי. צמיתי. ודמו מובלע בו. שייבי ליה. שואבין. וכן ביעי וכן מזרקי. פליגי כי האי גוונא בדאנחיה אגומרי. ה"ג אומצא דאסמיק הוא שרי וחלייה אסיר. ורב אחי אמ' ליה דמיקל, וקאמ' אע"ג דאיהו שרי חלייה אסיר. חלייה מוהל היוצא ממנו כשחותכו ל"א שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו ודמו נסחט לתוכו. מגמע ליה. לההוא חלא דבשרא דלא מסמיק. איכ' דאמרי רבינא גופיה כו'. והלכה כאיכא דאמרי וכרבינא לקולא. חלא. חומץ, חלא דחלט ביה בשרא דאסמיק האידנא כדי להוציא דמו לא חליט ביה זימנא אחריתי לפי שאין בו עוד כח. מתמהא. חלש מעיקרו דחלטינן ביה.
<h2>דף עה.</h2>
לקיוהא דפירא. אייגור, טעם הפירי עומד בו שלא הוציא ממנו כלום, ואע"פ שהוחלש מאיליו ונתקלקל טעמו, מוציא דם שכחו בקרבו. הכא ליתיה לקיוהא דפירא בעיניה. שבלעו צלי הראשון.
מנוקבת. עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח, ונותן השפוד לרוחבו, וכל הטלה נצלה באויר שבין שני הבריחים שאין בשרו נוגע בברזל. לדברי האוסר. בפר' כל שעה [כ"ו ע"ב], דאמרי' ר' אומ' הפת אסורה דקסבר יש שבח עצים בפת. מהו. מי אמרי' כי אמ' ר' בשלא גרפו, דגחלים קמן קיימי, אבל גרפו שרי, או דילמ' לא שנא, וקבעי לה אליבא דמאן דמוקי לה להא דר' התם בגחלים לוחשות. הפת מותרת. דאין שבח עצים בפת דהא ליתנהו. צלי אש. קרינ' ביה, וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר, דהתם לא כת' מיעוטא (ומאש) ומאש דאיסורא מיטוי. וגמרינן מיניה. דגרפו לאו אש הוא. אאש קפיד רחמ'. וחום התנור תולדות אש הוא, ואם תתן בו בגד הוא נשרף ונעשה פחם ואש. אבל לענין איסור. אי נמי חום התנור אש הוא לא אסר מידי, דהא מיקליא איסורא, וכי אסרינן לפת משום שבח דעצי איסורא אסרינן. והא ליתנהו. דגרפי ושרי.
חיתכו. לפסח ולא הבדיל, אלא צירמו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו, ואורחא דמילתא נקט. ברמץ. אפר רותח. גופסים. מין סיד הוא וקורין בלע' קלץ. מנין. שנידון משום מכוה ולא משום שחין, ואע"פ שמכוה ושחין שוין בטומאתן ושיעורן, נפקי' מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס שחין שהוא לקות חום מחמת מכה או מחמת דבר אחר שלא מחמת האור אין מצטרפין, בהכל שוחטין [ח' ע"א] מפר' לה. א"ל גחלת של עץ לא אצטריכי' ליה לרבויי. ממכוה מכוה דההוא ודאי פשיט' לן דאש גמור היא וכר', כי אצטרי' כו'.
פתילה של אבר. חתיכת אבר דקה כעין פתילה, כדי שתתוך מהרה, (ופורקה) [וזורקה] לתוך פיה כשהיא נתכת. תשרף. כל מיני שריפה משמ', מדלא כת' באש תמות ונשתוק. וכל שכן אש. לשון קושיא הוא. מבני אהרן. דכתי' בהו שריפה, [ויקרא י'] ואחיכם כל בית ישר' יבכו את השריפה. וגוף קיים. כדכת' [שם] וישאום בכתנותם, ובסנהדרין [נ"ב ע"א] אמרינן כמין שני חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן. חמי האור. רותחין ישליכו עליה עד שתפרח נשמתה, דהכא נמי שריפת נשמה וגוף קיים. מיתה יפה. וזו מנוולת היא שהחמין מבעבעין את בשרה, ואי נמי זורקה לתוך פיה, מנוולת היא שאינה מיתה שהחמין מתיכין בני מעיה כאבר הניתך. גזירה שוה. מבני אהרן. למה לי. תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות, דהא ברור לו מיתה יפה בעינן. אי לאו גזירה שוה הוה אמינא. על כרחיך אש ממש, כגון להקיף חבילי זמורות בעינן, דאילו שריפת נשמה וגוף קיים נמי לאו שריפה היא, וקרא שריפה אצרכה. ואי משום דרב נחמן. דבעינן מיתה יפה. הוה אמינא נפיש לה חבילין טובא. ירבו לה הסיק גמור שתמות מהר. קמ"ל. גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא, וכיון דשריפה היא אהניא דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין. אלא באש למה לי. כיון דסופינו לרבות כל שריפות. אבר מעיקרו. שמוציאין אותו מן הקרקע, רותח הוא בלא תולדות אש. וכל היכא דכתי' אש. וכתיבה שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא, בתמיה. הכא. כיון דכתיבא שריפה ברישא, ומשמע כל שריפות, והדר כתי' אש, ש"מ דווקא אש קאמר.
<h2>דף עה:</h2>
על שפך הדשן ישרף. סיפיה דההוא קרא, [ויקרא ד'] דכת' ביה באש הוא, והוה ליה שריפה לבסוף. אע"פ שאין דשן. דלא תימא קפיד רחמ' לשורפן על מקום שהיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון, כדכתי' [שם ו'] והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם, קמ"ל ישרף מכל מקום. אע"פ שהוצת האור ברובו. יתעסקו בו עד שתיגמר שריפה. רבינא אמ'. הא דפרכת לעיל לר' מדאיצטריך מכוה מכוה לרבויי גחלת, לא תיקשי, דמתנית' משבשתא היא, וגחלת לאו מריבוייא דמכוה נפק' ליה לתנא קמא אלא ממשמעותא דאש, וכרוך ותני גחלת בהדי אש במשמעותא דרישא אין לי אלא אש וגחלת כול', וריבויי דמכוה מכוה לרמץ וסיד אתא.
ה"ג והכי כת' בתורת כהנים ישרף ואע"פ שהוצת האור בגופו. כלומ' אע"ג דכתי' ביה [ויקרא ד'] ושרף אותו על עצים באש, אם הצית האור בגופו בלא עצים חשיבה שריפה.
גחלי. [ויקרא ט"ז] ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו', אם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות כבויות, אבל לא לוחשות בוערות, דהנך לאו גחלי נינהו סתמא אלא אש. ת"ל אש. בתר גחלי, להביא את הלוחשות, אם נאמ' אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת, ולא גחלים לוחשות, דלאו אש סתמא נינהו, ת"ל גחלי אש, כי כתבינהו לתרויהו ומשמ' גחלים שיש בהן אש. הא גופה קשיא אמרת גחלי יכול עוממות. ולא לוחשות, מדלא משתמ' ליה לוחשות מכלל דלוחשות לאו גחלי מיקרו ומאי מיקרו, על כרחיך אש, והדר תני אש שלהבת משמ' ולא לוחשות. ואמ' רב ששת גרסי'. יכול בין עוממות בין לוחשות. איזה שירצה, דתרויהו גחלי מיקרו. ת"ל אש. לאפוקי עוממות. ואי אש. בלא גחלי. יכול שלהבת. דודאי אש סתמא אין גחלים לוחשות במשמ', ת"ל גחלי אש, להכי כתב תרויהו, ומכל מקום לר' קשיא מדאצטריך גחלי ש"מ אש סתמא אין גחלת במשמ'.
אמ' אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות. דלוחשות לאו גחלי נינהו אלא אש כו'. ת"ל אש. דהיינו לוחשות, אבל בסיפה לא תימא אי אש יכול שלהבת ולא גחלת, אלא אי אש יכול רצה גחלים לוחשות, רצה שלהבת בלא גחלת דתרויהו אש מיקרו. ת"ל גחלי אש. למעוטי שלהבת, (האור ברובו יטול ממזבח) גרידתא. אמ' רבא. שלהבת לא אצטריכ' מיעוטא, דמכדי שלהבת כו'. מחצה גחלת ומחצה שלהבת. כגון אוד שהוצת האור ברובו יטול ממזבח החיצון, ובין גחלת ובין שלהבת איקרי אש, וכי מטי התם לפני ולפנים הוה ליה כוליה גחלת, דאילו לעיולי הכי לא אצטריך מיעוטא דלפני מלך בשר ודם אין מביאין אוד בשלהבתו מפני שמעלה עשן, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכי', וכי אצטריך מיעוטא לשעת לקיחה אצטריך. ת"ל כו'. משעת לקיחה ליהוו גחלי אש, ואין שלהבת במשמ' גחלי אש, לי נר' בתירוצא דרבא איכ' למיגרס, יכול בין עוממות בין לוחשות, וקשיא לר'. לא עממוהו. לא כיהו את מראיתו, לפי שהיה נאה מכל האילנות, ועל חירם מלך צור נאמ'.
נגע. הפסח בחרסו של תנור. יקלוף. מן הפסח את המקום הנוגע בתנור, כדמפר' בגמ' שנתבשל שם מחמת חום התנור, ולאו צלי אש הוא, כדאמרן לעיל צלי אש צלי אש שני פעמי', למעוטי תנור שגרפו, וחרס הדפנות גרוף ועומד הוא. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח. יטול את מקומו. דלא סגי ליה בקליפה, אלא בנטילה יפה יפה בעובי, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן מבושל מן החרס הוה. נטף מרוטבו על הסולת. מפר' בגמרא בסולת רותחת, דמטוי רוטב מחמת חום הסולת, והוה ליה צלי מחמת דבר אחר, ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסולת, משום [שמות י"ב] אל תאכלו כי אם צלי אש, הילכך יקמוץ את מקומו, וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין. ואם חי ידחנו. דלא בלע, ואם צלי אש הוא בעי קליפה משום דבלע. אין מוכרין מעשר שני בירוש'. ואפילו לאוכלו שם בקדושה, ומשנה היא בפר' קמא דמסכת מעשר שיני, [מ"א] שאין מוכרין אותו בירוש' ולא ממשכנין אותו. ונרא' לר' דגזירה דרבנן הוא, דילמ' מפיק ליה לחולי', ופריק ליה לבתר דקלטוה מחיצות, והתורה אמרה [דברים י"ד] כי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף.
<h2>דף עו.</h2>
חם לתוך חם. בשר רותח לתוך חלב רותח, או אחד של התר ואחד של איסור. אסור. דבלע התר מאיסור. עילאה גבר. העליון נוצח הילכך חם לתוך צונן אסור שהעליון מחממו לתחתון והרי שניהן חמין ובלעי מהדדי, וצונן לתוך חם מותר שהעליון מצננו לתחתון ולא בלעי. ושמואל אמ' תתאה גבר. הילכך חם לתוך צונן מותר, וצונן לתוך חם אסור, ואע"ג דהילכת' כרב באיסורי בהא הילכ' כשמואל, דהא תניא תרתי מתניאתא כוותיה כדלקמן. והדר חרס ומחממא ליה לרוטב. וקא מטוי האי רוטב, דהוא פסח [צלי] מחמת דבר אחר. אוקורי מוקר ליה. החרס מצנן את הרוטב, ואמאי יטול את מקומו, ולא גרסינן ביקלוף את מקומו סגיא. לסולת דהדר הודרניה. לסולת אשר סביבותיו, הדר הודרניה, לשון סחור סחור ליה. ואמאי יקמוץ. והכא נמי לא גרסי' ביטול את מקומו סגי. סכו. שמן אין דרך לסוכו עד שיתחמם. ודאוקורי מוקר ליה. וקליפה מיהא בעי דאפילו צונן גמור הוא הפסח, מאחר שנצלה ויבש אי אפשר דלא עייל ביה סיכתה שמן פורתא. וצונן לתוך חם אסור. אלמ' תתאה גבר. עד דמוקר ליה. קודם שיצטנן בלע כל דהוא, וקליפה מיהא ליבעי.
שלא מלחו. לצונן. אסור. דהוה ליה חם לתוך חם כדשמואל. מלוח. אפילו מליח ישן. הרי הוא כרותח. ואם נפל לתוך חלב רותח אסור, דחם וחם הוא, ובגיד הנשה [צ"ז ע"ב] מפרש מדקאמ' כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל דרותח כרותח דצלי. כבוש. בחומץ. הרי הוא כמבושל. ואם נכבשו איסור והיתר יחד אסורין. שאינו נאכל מחמת מלחו. כל מליחה שמולחין כדי שישתמר הבשר שלא יסריח קרי ליה אין נאכל, שמקדיח טעמו מחמת מלחו ואין ראוי לאכול, אלא אם כן היה מדיחו, והאי אינו נאכל לאו לגמרי קאמ' שאין שום אדם יכול לאוכלו, אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מילחו. אבל נאכל כו'. כגון בר גוזלא, לאו כרותח דמי, דלבעי קליפה משום חם לתוך צונן, אלא בהדחה סגי, דצונן וצונן הוא. כמכא. כותח, ואית ביה נסיובי דחלבא. אבל צלי. מחמת שיבש אי אפשר דלא עייל ביה פורתא, וקליפה בעי, ואע"ג דצונן וצונן הוא. ולא אמרן. דצלי בקליפה סגי ליה, אלא דלית ליה פילי קרבצש. ולא אמרן. בצלי ולית ביה פילי סגי בקליפה, אלא דלא תבליה בתבלי. אבל תבליה בתבלי אסיר. דתבלי מרככי ליה ומייצי ובלעי בכותחא.
<h2>דף עו:</h2>
בשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור עם בשר נבילה כחוש בשני שפודין זה רחוק מזה. אסור. שהריח נכנס מן השמן לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא, וכל שכן שחוטה כחושה ונבילה שמינה, ורבותא אשמעי' רב דלא תימ' נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה ליה לשחוטה, ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לה לנבילה בריחא והדר מפקא איהי ריחא. עבד עובדא. דאיעבד, שצלאו בתנור ובא מעשה לפניו והתירו. דבר אחר. חזיר. אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו, ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה. מאי לאו תערובת טעמי'. דמיפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל בשתי חבורות, ורחמ' אמ' [שמות י"ב] בבית אחד יאכל, בחבורה אחת נאכל ולא בשתי חבורות. לא מפני תערובת גופין. שלא יתחלפו זה בזה, ואפילו גדי וטלה דיש הפרש בין זה לזה [ ], דזימנין לאו אדעתיהו ומתחלפי. אלא מאי על כרחיך. מדקתני בה ואפילו גדי וטלה, שמעינן מינה דמפני תערובת גופין קאמ', אבל לתערובת טעמי' לא חייש, נימא תהוי תיובתיה דרב. הכא במאי עסיקינן. דקתני גדי וטלה, דלא חיישי' לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות. בשתי קדירות סל' דע'. וכי צולין פסח בקדירה. כעין ב' קדירות. שיש מחיצה ביניהן בין השפודין שפוד מיכאן ושפוד מיכאן ותל גחלים או אפר באמצע. והכי קאמ' כול'. ניחא ליה דתיתני בריית' כי מילתיה.
הרודה. מן התנור. אוסר. לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה. שואבות. את הריח. ללוי. דאמ' ריחא לאו מילתא היא. ודאי. מילתיה כתנאי, דעל כרחיה ר' מאיר אית ליה ריחא, וכן ר' יוסי, ואי איכ' דקאי כוותיה, ר' יהודה הוא דקאי כוותיה. אלא רב מי לימ' תנאי היא. כלום צריך לאוקומה למילתיה כתנאי, ולמימ' אנא דאמרי כר' מאיר ור' יוסי, אבל דר' יהודה לית ליה, או דילמ' ר' יהודה נמי קאי כוותיה, וטעמ' דשרי, משום דקסבר לא עייל ביה ריחא. אמ' לך רב דכולי עלמ' ריחא מילת' היא. וטעמ' דר' יהודה, משום דפת צוננת וחבית מגופה היא ולא עייל בה ריחא, דמי לא איתמר עלה כו'. והכא נמי. גבי כחושה ושמינה בתנור דפלגינן בפת חמה כו', ולוי לית ליה דרבה בר בר חנה, אלא סביר' ליה דפת חמה וחבית פתוחה מחלוקת, ושרי ר' יהודה, ואיהו קאי כוותיה, ואע"ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי, דהא אפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע"ז [ס"ו ע"ב] וקמיה רבא בשיטתיה דלוי, וקאמ' דריחא לאו מילת', ותנן התם כוותיה, גבי כמון של תרומה, ואביי בשיטתיה דרב, ואביי ורבא הילכת' כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם, וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי, דלא חייש לה לריחא. ביניתא. דג. דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד. אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא. שיש בו חלב, דקסבר ריחא מילת' היא. ריחא. ריח הפה. דבר אחר. צרעת.
חמשה דבר'. אין לך בציבור קרבן נאכל אלא אילו, וקרבן ציבור דוחה את הטומאה, ואשמעי' מתני' דאע"ג דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן, אין נאכלין (בציבור) [בטומאה] ובגמ' בעי מניינא למעוטי מאי, ופריך נמי ליתני שעירי הרגלים שהן קרבן ציבור ובאין בטומאה. ואין נאכלין בטומאה. בין בטומאת עצמן בין בטומאת הגוף. העומר. שניטמא קומצו, קרב בטומאה, והשירים אין נאכלין בטומאה. ושתי הלחם. קריבין בטומאה, ואין נאכלין בטומאה. לחם הפנים. בזיכין באין בטומאה, ושירים היינו לחם הנותר בהן אין נאכלין בטומאה. זיבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת המתירין את הלחם, שאין שלמים אחרים לציבור. פסח הבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין. שמתחילתו לא בא. כשנצטווה עיקר מצות פסח לאכילה נצטווה, דכתי' [שמות י"ב] לפי אכלו, וכי שרייה רחמ' למייתי בטומאה, מאיש נדחה ואין ציבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה.
חמשה למעוטי מאי. מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה. חגיגת חמשה עשר. דפסח וסוכות והוא הדין לחגיגת עצרת. כיון דקרבן ציבור היא. אע"ג דכל יחיד ויחיד מיחייב, קרי ליה קרבן ציבור משום דאתי בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפר' הוציאו לו, [נ"א ע"א] וחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח לא צריך למעוטי, דזימנין דלא אתיא נמי בכנופיא בהדי פסח, כגון שבא פסח במרובה, דהא ליתה חובה ופשיטה דלא דחיא טומאה. כיון דאית ליה תשלומין. כל שבעה. ל"א כיון דשבת לא דחיא, כדאמרן בפר' אילו דברים [ע' ע"א] וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים שבעה שמונה הוו, מיכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת. שעירי הרגלים. שעיר עזים אחד לחטאת בכל יום. הא תנא ליה זבחי שלמי ציבור. שהן מיני דמים, ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה, והוא הדין לשאר מיני דמים.
<h2>דף עז.</h2>
הא לא כתי' בהו מועד. ולא לדחו טומאה, דהא כל קרבנות ציבור ממועד נפקי לן כדלקמן. קרא עלי מועד. תמוז דההיא שתא דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו ארבעין דידהו בט' באב, בפר' דתעניות [כ"ט ע"א], והוקבעה להם בו בכייה לדורות. וידבר משה וג'. בתורת כהנים [אמור סוף פרשתא י"ב] הוא, גבי עומר ושתי הלחם. שלא למדנו. שנאמ' בהם מועד, לדחות שבת וטומאה. במועדו. משמע שלא יעבור זמנו ואפילו הן טמיאין ואפילו הוא שבת. אלה תעשו וגו'. בפר' פנחס כת' גבי מוספין. מניין לרבות עומר והקרב עמו. כבש אחד, דכתו' [ויקרא כ"ג] ועשיתם ביום הניפכם וגו'. ושתי הלחם. והכבשים הקרבין עמהן בתורת כהנים ואינן אמורין בפר' פנחס. ת"ל. בשילהי ההיא פרשת' דשור או כבש וידבר משה וגו'. ותמיה לן הא איכ' מועדי טובא גבי שאר קרבנות דמצי דריש להכי, כגון אלה מועדי יי' מקראי, ולמה ליה דקא דריש להאי. כל הני למה לי. ליכתוב בחד וליתו אינך מיניה. שאר קרבנות ציבור. מוספין עולה מכפרא אעשה, כדתניא ביומא [ל"ו ע"א], אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה. עומר ושתי הלחם שבאין להתיר. אינן באין אלא להתיר, זה במדינה וזה במקדש, ולחם הפנים קרבנות ציבור הוא ולכפר הוא בא ולא אצטריך ליה מועד.
סברוה. האמוראין בני הישיבה היו סבורין כן לפיכך הוצרך להם לישאל הא דבעי לקמיה לימ' מתני' דלא כר' יהושע. דחויה. אע"ג דאכשר רחמ' למיתי בטומאה לאו התיר גמור הוא, אלא היכא דלא משתכחי טהורין וכיון דלאו התיר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי, דציץ נושא עון טומאה כדאמרן בפר' כל שעה [ל"ד ע"ב]. בין שישנו על מצחו. בשעה שאירע טומאה בקרבנות. כהן גדול ביום הכיפורים. בשעת עבודת הפנים יוכיח. שאינו על מצחו. דהא אין נכנס שם בבגדי זהב. מרצה. אם באו בטומאה דהא קיימ' לן כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן דוחין את הטומאה ור' שמעון אית ליה טומאה דחוייה בציבור היא ואי לאו משום ציץ לא הוו מיתכשרי. שטומאה הותרה בציבור היא. ואין קרבן ציבור צריך ריצוי ציץ אלא קרבן יחיד. ודכולי עלמ'. וסברוה נמי דהנך רבנן דסתם מתני' סביר' להו אין ציץ מרצה על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלין להכשירן כאילו ראויין לאכילה דודאי מיכל לא מצי אכיל להו כדמוכח לקמן, ועל מה הוא מרצה על טומאת הדם וקמצין ואימורין. לימ' מתני'. דאמ' עומר ושתי הלחם באין בטומאה ואע"ג דבעינן ריצוי ציץ וציץ אאכילות לא מרצי ונמצא שאין כאן שירים הנרצין, אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל לו, וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם וקתני שהדם נזרק. דלא כר' יהושע. דאמ' אם אין בשר ראוי אין דם ראוי, אם אין דם ראוי שנשפך הדם אין הבשר ראוי, ובהא נמי ר' אליעזר מודי וכדי נקט ליה. אם אין בשר. כגון שניטמא או שאבד אין הדם נזרק. דם אע"פ שאין בשר. כגון שיש דם אע"פ שהבשר אבד ליה זורקין אותו. שפך. מכל מקום. בזריקה. למרחוק. הוי אומ'. אויר יש בין כבש למזבח, מיכאן אתה למד שצריך שלא יהא ראש הכבש מחובר למזבח אלא יהא אויר מועט בינתיים, והמסדר את האיברים עומד על הכבש וזורקו על מערכת העצים מפני מצות זריקה שלא תשתכח. הא כתי' [דברים י"ב] והבשר תאכל. אלמ' בשר קיים בעינן.
<h2>דף עז:</h2>
והני תרי קראי. לר' יהושע למה לי. זבחיך. שלמים. שכן כליל. הילכך חשיב' ומחמרי' בה דבעינן תרתי, בשר אע"פ שיש דם. אם כן. דכוליה אתא למימ' דדם מתיר בשר באכילה, ולאו למימ' דם אע"פ שאין בשר, ליכתוב בשר זבחיך תאכל והדר והדם ישפך, כדכת' ברישיה דקרא, [דברים י"ב] ועשית עולותיך הבשר והדם והוי משתמע נמי והדם ישפך תחילה קודם לאכילה דהא לא כת' והדם תשפוך. מאי שנא דאקדמיה לדם זבחיך. ישפך ברישא. ש"מ. למדרש נמי הא ודם זבחיך ישפך מכל מקום. אימורין דכי ליתנהו. כגון נטמאו או אבדו. לא מעכבי. אכילת בשר כדאמרן התם [לעיל נ"ט ע"ב] והקטיר החלב והדר והיה החזה. [כי איתנהו מעכבי, אכילת בשר.] דם דכי ליתיה מעכב. דהא תרויהו מודו דאם אין דם אין בשר, דמתחילת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה אלא בדם וכהנים משולחן גבוה קא זכו וכיון דכפרה ליתה איסורא להיכא אזל.
לימ' דלא כר' יהושע. אמילתיה קא מהדר דאמ' לעיל נימ' מתני' דלא כר' יהושע. בעינן תרתי. דם ובשר. וציץ אאכילות לא מרצי. והשת' בשר ליכ', אלא דם לחודיה דמרצי ציץ עליה הכי נמי דלא אתו בטומאה. הציץ מרצה על העולין. כשם שמרצה על הדם כך מרצה על טומאת הנקטרין על האישים דהיינו אימורין, ומודי ר' יהושע דאי איכ' כזית חלב לאכילת מזבח זורק את הדם, דכי שמעינן ליה דבעי בשר ודם גבי עולות שכל בשרן עולין, אבל בזבחים סגי אי בבשר אי בעולין כדלקמן בבריית' בפירק' [ע"ט ע"א] ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק (אם) [את] הדם. עומר ושתי הלחם דליכ' עולין. שתי הלחם מתיר החדש במקדש, ובהתרתו לא משכחת עולין לבד הקומץ שהוא במנחה כזריקת דם בזבחים, אבל בשירים ליכ' הקטרה, וכיון דבעי ר' יהושע תרתי צריך להיות קומץ ושיריים קיימין, והכא ליכ' שירים שהרי ניטמאו וציץ אין מרצה עליהם דאכילות הוא, ושתי הלחם דכוליה אכילות אפילו חדא נמי ליכ', בשלמ' לר' אליעזר דאית ליה ציץ מרצה על אכילות כולהו כמאן דלא איטמו נינהו. כי אמ' ר' יהושע. דבעינן תרתי. ניטמאו שיריה. של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר קומצה. כמידת ר' אליעזר. שהיה אומר בזבחים [ק"ד ע"א] דם אע"פ שאין בשר כשירה להקטיר קומצה ונפטרו הבעלים. ולא כמדת ר' יהושע. ממש שיהא ר' יהושע מודה בזה, שהוא לא אמר אלא בזבחים, אבל האי תנא אמ' במנחות כמידת ר' יהושע בזבחים. ומאן האי תנא. היכא אשכחן תנא דאמ' הכי. אמ' ר' יוסי כו'. לקמן בעי ר' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא ומפרש לה, ומיהו שמעינן מהכא דאף במנחות נחלקו.
אלא קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על אכילות. ומיתוקמא מתני' אליביה דהא איכ' תרתי, וגבי שתי הלחם נמי כיון דציץ מרצה אאכילות הוה ליה כמעיקרא ומתירין במקדש. אי הכי. כי נטמאו שיריה לר' יהושע, אמאי פסולה להקטיר קומצה הרי ריצה הציץ. ומשני. כי קתני פסולה אאבדו שיריה ונשרפו שיריה. אלא נטמאו שיריה. כיון דר' יהושע לאו עלה פליג. למאן קתני לה לר' אליעזר. להודיענו דברי מי שנאה להודיענו בה דברי ר' אליעזר דלמדתו כשירה, בתמיה פשיט' השתא יש לומ' כו'. דליתנהו. ואין להם הרצאה בציץ, וליכ' אלא חד דמכשר. ניטמאו. דאיכ' הרצאת ציץ, דהא שמעי' ליה לר' אליעזר דציץ מרצה על אכילות ואיכ' תרתי מיבעיא. אלא. על כרחיך ר' יהושע פליג עלה ולאשמעינן דלר' יהושע פסיל בה תנייה, ורבותא אשמעינן דאע"ג דאיתה בעינה פסיל, דאין הציץ מרצה על אכילות סביר' ליה. ועוד תניא. בהדיא דהכי סביר' ליה דאין הציץ מרצה על אכילות ר' יהושע אומ' כו'. הא איטמו תרויהו. בשר וחלב לא יזרוק ואע"ג דאיכ' ציץ. ולא על העולין. חלב, דאי מרצי אחדא מינייהו אמאי פסיל. בדיעבד. שכבר קרב בטומאה וקאמ' קרבן כשר הוא, וכי קאמ' ר' יהושע ניטמאו שיריה פסולה דבעי תרתי בלכתחילה. ניטמא בשר. בראשון לטומאה. או שנפסל. בטבול יום, ולהודיעך כוחו דר' יהושע נקיט לה. יזרוק. דדם אע"פ שאין בשר. לא יזרוק. דתרויהו בעינן. שאם (פרק) [זרק] הורצה. קרבן כשר הוא בדיעבד. חדא דפסול כו'. אתקפתא היא. דיעבד משמ'. אם הקטיר מנחה פסולה היא. ועוד. אי נמי משמ' פסולה להקטיר קומצה לכתחילה, [מתני' באין לכתחלה קתני] דטומאה התיר היא בציבור.
<h2>דף עח.</h2>
לא כר' יוסי. דכיון דאמ' ר' יוסי בעינן תרתי כדמפר' ואזיל מדקאמר ר' יוסי אין הציץ מרצה על אכילות ש"מ כר' יהושע סביר' ליה דבעי תרתי ואשמעי' דהיכא דניטמא בשר לא מהני ליה ציץ למיהוי כי בשר קיים לזרוק את הדם דאי לא בעי תרתי ריצוי ציץ אאכילות למה ליה הא בלאו אכילות נמי מיתכשרא זריקת דם. כר' אליעזר סביר' ליה. דבחדא סגי ולקמיה פריך שתי הלחם אפי' חדא ליכ'. אמאי אין הציץ מרצה על אכילות. למאי מיבעי לן ריצוי ציץ דידהו. אלא. על כרחיך ריצוי ציץ דאכילות לאו לאכשורי זריקה מיבעי לן לאפוקי בעלים ידי חובתן, דבלאו אכילות נמי מתכשר קרבן בדם לחודיה, אלא לאכילות גופייהו מיבעי לן. למקבעינהו בפיגול. דקיימ' לן אם יש פסול אחר בקרבן שחישב בו מחשבת פיגול, אינו נקבע בפיגול להתחייב כרת על אכילתו, דאמ' מר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול במס' מנחות [ט"ז ע"ב]. ולאפוקי. להאי בשר מידי מעילה דבקדשי קדשים זריקתן משויא בבשר שעת התר לכהנים ותו לא מיקרו קדשי יי' ונפקי מידי מעילה, והכא ריצוי ציץ משוי להאי בשר כי טהור, ואע"ג דאסור לאוכלו בטומאה, מיהו לכל שאר מילי הוי כטהור ומהניא ביה זריקה והוי כקדשים שיש בהם שעת התר לכהנים, שהרי זריקה התירתן אלא דאריא רביע עלה דלא מצו אכלי ליה משום טומאה הילכך לאו קדשי יי' נינהו ואיתפקעו מידי מעילה. ור' יוסי סבר. נהי דזריקה כשירה היא להוציא את הבעלים ידי נדרן דלא בעינן תרתי, מיהו להאי בשר לא מהני ציץ למיהוי הך זריקה מהניא ליה למיקבעיה בפיגול ולאפוקה מידי מעילה.
בשלמ' זבחים. דמתני'. איכ' עולין. דמרצי ציץ ואיכ' תרתי. עומר נמי איכ' קומץ. דמרצי ציץ עלה וחדא מיהא איכ'. ובלחם הפנים איכ' בזיכין. שמתירין את הלחם כקומץ את המנחה, כדכת' [ויקרא כ"ד] והיתה ללחם לאזכרה. בבזיכי'. לבונה של לחם הפנים, וכת' בקומץ [שם ב'] והקטיר הכהן את אזכרתה וציץ מרצי עלייהו דהא עולין נינהו. אלא שתי הלחם. דכוליה אכילות, ור' יוסי אין הציץ מרצה על אכילות קאמ'. מאי איכ' למימ'. היאך קרב בטומאה אפילו חדא ליכ', וקס"ד טומאה דחויה הוא בציבור. כי תימ'. הא דקתני מתני' שתי הלחם באין בטומאה לאו בשתי הלחם הבאות בפני עצמן, כגון שלא היו להן כבשים כדאמרי' במנחות [מ"ה ע"ב], דבאות בפני עצמן, ובהנהו לא קאמ' מתני' דליתו בטומאה אלא בבאות עם הכבשי', [ו]משום הכבשים הקריבין עמהן ששחיטתן מקדשת הלחם וזריקת דמן מתרת אותן קאמ' מתני' דבאות בטומאה, דאפילו ניטמאו נמי כבשים ציץ מרצה עליהו דעולין דידהו ואיכ' חדא לאכשורי לחם. ה"ג קרב עמהן מאי ניהו זבחי שלמי ציבור אם כן ארבעה הוו ואנן חמשה תנן. דקחשיב זבחי שלמי ציבור חד.
התיר היא בציבור. ולא בעיא ציץ. אחד זה ואחד זה. אחד כהן השורף את הפרה ואחד כהן גדול ביום הכיפורים שטעונין פרישה שבעת ימים. מכל חטאות. מכל אפרי הפרות שהיו במקדש, שאפר פרה של משה לא כלתה ולהכי קאמ' משום אותה של משה. כל שבעה. בפר' קמא דיומא [ח' ע"ב] מפר' שבעה לבד מרביעי בראשון לפרישתו שמא היום שלישי לטומאתו שניטמא במת וטמא מת בעי הזאה שלישי ושביעי וחששא בעלמ' היא ומעלה, וכן שיני שמא שלישי, ושלישי שמא שלישי דשמא שעה קודם לפרישתו ניטמא, ורביעי ליכ' לספוקיה בשלישי, דהא נפרש מכל טמאות זה ד' ימים, ובשביעי נמי לא מספקינן ליה דאי שביעי הוא הוה ליה שלישי דידיה ביום שקודם פרישה והיה לו לעשות בו הזאה ונמצא מזין שמונה, אבל חמישי וששי ושביעי מספקינן ליה בשביעי ומזין עליו. הזאה למה לי. הא קרבן דיום הכיפורים דציבור הוא ודוחה טומאה. אלא לאו. ש"מ בקושי נדחית טומאה בקורבנות ובעיא ריצוי ציץ וכיון דלא מרצי אאכילות לא מיתוקם שתי הלחם דמתני' כר' יוסי, ואפילו סביר' ליה דבחדא סגי דהא אפילו חדא נמי ליכ'. וקשיא לי אמאי לא מיתוקמא כר' יוסי ולישני הכי, הא דפרכת הזאה למה לי, לאו משום דקרבן ציבור בעי לה, דטומאה הותרה בציבור, אלא משום פרו ואילו שהוא קרבן יחיד בעי הזאה ומתני' ר' יוסי.
שטרא מזכי בי תרי הוא. בתמיה, כלומ' מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת הנתבע דקאמ' ר' יוסי רואה אני את דברי שניהם. מסתברא קאמ'. מסתברא דפליגי בתרויהו קאמ'. עיקר קראי. [דברים י"ב] ועשית עולותיך. בזבחים כתיבי. ובמנחות לא כתיבי ואצטריך לאשמועינן דאפילו הכי פליגי במנחות. רואה אני את דברי ר' אליעזר. דאמ' זורק את הדם אע"ג שאין בשר. כשנטמא. בשר והציץ מרצה על אכילות ואיכ' תרתי, ולקמן פריך הא לית ליה לר' יוסי ציץ מרצה על אכילות. טומאה דחויה. שמעינן ליה לעיל מדבעי הזאה שלישי ושביעי. ועוד. בציבור ר' אליעזר הוא דמכשר. ולא ר' יהושע. בתמי' דקאמר רואה אני את דברי ר' אליעזר בציבור ולא דברי ר' יהושע.
<h2>דף עח:</h2>
והא אמרת מודי ר' יהושע בציבור. דמתני' אוקמת לה כר' יהושע ומשום דציבור שני. אלא. תרויהו ביחיד והא לכתחילה והא דאיעבד, רואה אני את דברי ר' אליעזר דמכשר דם אע"פ שאין בשר בדיעבד בשכבר זרק, אבל דברי ר' יהושע דפסיל אפילו בדיעבד אין נראין. ודיעבד ר' יהושע לא. מכשר, בתמי' והא קתני אם זרק הורצה ואוקימנה ביחיד. הני מילי. דמודי ר' יהושע בדיעבד. בניטמא. דהא עלה קאי ולאו משום ריצוי ציץ דהא אוקימנא לר' יהושע אין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין, אלא משום דאיתיה בעיניה. אבל באבוד ושרוף לא. ור' יוסי אפילו באבדו שירי קאמ', דאם הקטיר קומצה כשירה כר' אליעזר, אבל לכתחילה אפילו ניטמאו לא כר' יהושע.
הורצה. ופטור מלעשות פסח שיני. לא מעכבא. כפרה בדיעבד. לאוכליו. חולי וזקן. רב. דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמ' כר' נתן. יוצאין בפסח אחד. ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמ' אכילה לא מעכבא. דאי ממשכי הני. מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד. חזי להני. הנשארים. ואי מימשכי הני כו'. אישתכח דחזי לכולהו דהי מיניהו מפקת הילכך אע"ג דלא מימשיך חד מיניהו פטורין, אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד. נמנו עליו. עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. ומאי דוחקיה דרב. לאוקומיה כר' נתן דלא מעכבא ולמימר דמתני' לכתחילה קאמ' הא אם זרק הורצה. נוקמה כרבנן. ונימ' אפילו דיעבד פסיל.
ניטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם. אפילו לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם אתי. ובמוקדשין אינו כן. אפילו לר' יהושע שאפילו ניטמא בשר וחלב קיים זורק, דהא איכ' תרתי מתיר ושירים שהדם מתיר אמורין למזבח.
פסח עצמו כשר. קס"ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו, אבל לאכילה לא דכשחטו שלא לאוכליו דמי, וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו דפטור מלעשות פסח שיני ואכילה לא מעכבא. אין מחשבת אוכלין. חולה וזקן. בזריקה. דאיש לפי אכלו גבי שחיטה כתי' דכתי' [שמות י"ב] תכסו ופסח עצמו כשר ולא לאכילה קאמ'. חלים. ברי דכתי' בחזקיה [ישעיה ל"ח] והחלימני והחייני. בשעת שחיטת. הפסח, והחולה בשעת זריקתו, שאין ראוי לאוכלו. ה"ג צריך לעשות פסח שיני ואין יוצא ידי חובתו לעולם עד שיהא חלים בשעת שחיטה ובשעת זריקה. וכן לשון התוספת' [פ"ז ה"ח] ולשון הכתי' בספרים אין שוחטין וזורקין עליו מפרשי' הכי אין שוחטין אם חולה בשעת שחיטה ואין זורקין אם חולה בשעת זריקה. גברא דחזי לאכילה בעינן. דכי כתי' איש לפי אכלו אגברא כתי' דניהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי, ואפילו לכתחלה יאמר ר' נתן דאם ניטמא בשר וחלב קיים יזרוק הדם לכתחלה ולכך לא תירץ הכא כי מקשי והא כתיב איש לפי אוכלו למצוה כדתריץ רב לעיל ומיהו רב סבירא ליה כר' נתן בחדא דאכילת פסחי' לא מעכבא ודיעבד אם לא זרק הורצה אבל מיהו לכתחלה לא דלמצוה בעינן שיהא ראוי הבשר לאכילה.
יזרוק בטהרה. בכהנים וכלי שרת טהורין. במחלוקת שנויה. פירושו כמו במחלוקת כלומ' לאו לדברי הכל היא אלא בפלוגתא (קסבר ר' אליעזר טמא משלח פיסחו ומיהו אם לא שילח אין עובר עליו בהיכרת שלכך נאמר איש נדחה לפסח שיני ור' יהושע סבר יחיד רחמ' דחייה לגמרי) בכתבו של רב שרירא מצאתי כל תנו רבנן דגמרא ממתניתא דר' חייא ור' אושיעיא נינהו וכל תניא לאו ממתניתא דידהו אלא משאר תנאי והיינו דאיכ' הכא בין מאן תנא להא דתנו רבנן לכמאן אזלא הא דתניא, מדעת מורי. ור' נתן היא. דאמ' אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ואיש לפי אכלו למצוה כתיב ומתני' קמיית' מוקי לה ר' אליעזר כרבנן. הכא במאי עסיקינן בציבור. שניטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא וניטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה. אמאי אל יאכל בשר בטומאה. הא תנן פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה. גזירה. שמא לשנה אחרת יטמאו רוב ציבור אחר זריקה. ויאמרו אשתקד. מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע"ג דשחיטתו בטהרה חשבניה פסח הבא בטומאה השת' נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה.
<h2>דף עט.</h2>
ואיב' אי' רב דאמ'. אם זרק הורצה. כר' יהושע. דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא. שלמי נזיר שהשלים את נזירותו ומביא שלש בהמות ומביא אחת מהן שלמים ועיקרן לאכילה דבעי שערו שילוח תחת הדוד שהשלמין מתבשלין בו כדכתי' [במדבר ו'] ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וג' ועוד דבעי תנופה זרוע בשלה אלמ' צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצות האמורין בו. ואם זרק הורצה. דהני לא מעכבי. נטמאו הבעלים. נזיר שהשלים נזירותו ועושה פסח. במת לא יזרוק. עושה פסח דאיכ' כרת דעושה פסח בטומאה ונדחה הוא לפסח שיני משום טומאת מת שהיא שבעה אבל משום טומאת שרץ לא דקסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן נזיר משום טומאת מת הוא סותר את נזירתו כדכ' [שם] וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וג' ואינו ראוי לא לתנופה ולא לשילוח שער תחת הדוד הילכך לא יזרוק ואם זרק לא הורצה דמה ירצה עליו הרי נזירותו נסתר אבל ניטמא בשרץ וזרק הורצה דהא לא מעכב.
חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק. דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפי ואפילו כולה קימת לא יזרוק את הדם עליה. מנחה מאי עיבידתיה. בזריקת דם. מנחת נסכים. הבאה עם הזבח מנחה הבאה עם הנסכים על הזבחים. על כל הזבחים מביאין מנחה ונסכים חוץ מחטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח במנחות [צ' ע"ב] מפורש. מהו דתימ' כזבח דמיא, ותהוי במקום זבח להכשיר את הדם. חלב מנ' לן. דהוי שיור להכשיר זריקת דם בשר פשיט' דהוי שיור דכתי' [דברים י"ב] ודם זבחיך ישפך על מזבח והבשר תאכל אבל חלב מנ' לן דהא ליכ' למימ' נילף מעולה דכתי' [שם] ועשית עולותיך הבשר והדם ובשר בעולה כחלב בזבחים דעולה כיון דכולה כליל קיימת מאיכו תיבעי טפי (אכל) [אבל] זבחים אע"פ שחלבים קיים נבעי נמי בשר קיים. והקטיר החלב. גבי זריקת דם כת' [ויקרא י"ז] וזרק הכהן את הדם וג' והקטיר (את) החלב. יותרת ושתי כליות מנ' לן. דהוי שיור דמדאצטריך ליה לתנא למיתני מנחה לא הוי שיור מכלל דהני דגופא דזבח נינהו הוו שיור. אמ' קרא. סיפיה דהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחח.
יעשו בטומאה. אפילו יש ביניהם שעשו בטהרה שקדמו ושחטו קודם שניטמאו כלי שרת וכהנים אף הם עושין בטומאה. לא שנו. דמשום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה. אלא שניטמא סכין בטמא מת. שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם. דרחמ' אמ' [במדבר י"ט] בחלל חרב. למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת או בכל טמאות המפורשות ממנו הרי הוא אב אבות הטומאות ואם ניטמא בטמא מת הרי הוא אב אבל נגע בראשון אינו כראשון דבראשון לא מיטמא כלי. שניטמא סכין בטמא מת. ואי אפשר לשחוט בסכין דחולין אלא בסכין מקודש לשחיטת הזבחים דכת' [ויקרא ז'] זאת התורה לעולה ולמנחה וג' מה עולה טעונה סכין אף כל טעונין סכין ועולה גופה מנ' לן דכתי' [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הואי דכתי' [שם] ויעלהו לעולה תחת בנו בזבחים בפר' דם חטאת [צ"ז ע"ב] ובמנחות בפר' התודה [פ"ב ע"ב] ולהקדיש סכין אחר אי אפשר שהרי ניטמאו כולן בירוש' ודווק' נקט סכין משום שחיטה הכשירה בבעלים ומטמאת שוחט מחמת הסכין טומאת הגוף בכרת. דמעיקרא. משעת שחיטה. בטומאת הגוף דכרת מתעביד. שמפני הציבור דחינוה לטומאה דשוחט דאיטמי מחמת סכין ואית בה כרת בעלמ' דכתי' [ויקרא ז'] ונפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' אשר ליי' (גברא לא מיטמי. ולא מעיקרא משום ציבור אלא טומאת בשר בלאו, אין רשאין טהורין) שבהן נמי רשאין לטמא עצמן ולעשותו בטומאת הגוף בכרת. גברא לא מיטמי. ולא מיעקרא משום ציבור אלא טומאת בשר בלאו אין רשאין טהורין לטמא עצמן ולעשותו בטומאת הגוף בכרת אפילו בלא טומאת בשר דמוטב יעשה לטהורין בטומאת בשר ואל יעשה לטמאין בטומאת הגוף דהואיל ולא ניתן בפסח זה לידחות אלא טומאת בשר די לנו לדחות טומאת בשר דמעלמ' בפסח כגון אם היו שנים שם או שלשה שיכולין לעשותו בטהרת בשר רשאין לעשותו בטומאת בשר אבל טומאת הגוף לא דחינן ביה. טומאה דחויה היא בציבור. בקושי הותרה וכל כמה דאיפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן. הבשר אשר יגע בכל טמא. היינו לאו דטומאת בשר. לא קרינן. ביה טהור יאכל בשר ולא טמא דאפילו טמא אוכל. הללו עושין לעצמן. בטהרה. והללו עושין לעצמן. בטומאה וטמיאין לשיני לא מדחו דהוו נמי רובא ורובא לשיני לא מדחו.
יעשו בטומאה. כי ניטמא קהל או רובו אפילו טהורין עושין בטומאה וטעמ' מפרש בגמ' שאין קרבן ציבור חלוק וכשהכהנים טמאין וישראל טהורין והני הן טמאין יחידין הראויין לידחות לפסח שיני עושין בטומאה דהא טהורין גופיהו בטומאה עבדי.
<h2>דף פא:</h2>
ד"ה שאין לו מקום לעבור, שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך, ואפילו הכי לאו טומאה ודאי היא כיון דלא נכשל בו כשעבר שם בלילה שמא לא היה שם אותה שעה או שמא נטה חוץ לדרך.
<h2>דף פב:</h2>
סוף ד"ה כי האי גוונא. שנשרפה לבו ביום שעדיין לא פורש להם דבעיא צורה.
